פלוני נ' מדינת ישראל

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' הנשיא א' טל והשופטות מ' ברנט ומ' ברק נבו) שקיבל את עתירת היועץ המשפטי לממשלה נגד החלטת ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר השרון לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה; והחוק) לשחרר את המבקש שחרור מוקדם.

1. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבירות הריגה; החזקת סכין; נהיגה ללא רישיון נהיגה; נהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה; פציעה בנסיבות מחמירות; קשירת קשר לביצוע פשע; שיבוש מהלכי משפט; הדחה בחקירה; והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. בגין האמור נגזר על המבקש, בין היתר, עונש של 12 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו, כמפורט בגזר הדין).

2. המבקש פנה לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם ממאסר, וביום 14.7.2016 נדחתה בקשתו זו (להלן: ההחלטה הראשונה של הוועדה). בהחלטתה, עמדה הוועדה, בין היתר, על הליכי השיקום שעבר המבקש בתקופת מאסרו תוך שציינה כי אלו החלו אך לאחרונה ויש להרחיבם ולהעמיקם; ועל ההליכים החינוכיים שעבר, אשר עומקם והיקפם אינם משקפים את צרכיו השיקומיים. בנוסף, ציינה הוועדה כי בתכנית שיקום מיום 1.5.2016 שהוגשה מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: תכנית השיקום מיום 1.5.2016 ורש"א) צוין כי המבקש "טרם גילה תובנה מלאה למעשיו"; וכי אין התאמה בין התכנית האמורה, על התכנים השיקומיים שנכללו בה, לבין חומרת העבירות נושא המאסר. כמו כן, ניתן משקל לכך שטרם נכרת הסכם סולחה בין משפחת המבקש לבין משפחת המנוח; ולמידע מודיעיני חסוי שלפיו המבקש לא הפנים את לקחי האירוע נושא המאסר דנן (להלן: המידע החסוי). על יסוד האמור קבעה הוועדה כי המבקש עודנו מסוכן לציבור ואין בתכנית השיקום מיום 1.5.2016 כדי לאיין את מסוכנותו. המבקש עתר נגד החלטה אחרונה זו. ביום 1.11.2016 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' הנשיא א' טל והשופטים ז' בוסתן וד"ר ש' בורנשטין) את עתירת המבקש בקבעו כי החלטת ועדת השחרורים סבירה ומוצדקת, נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו.  

3. בחלוף כ-12 חודשים ממועד מתן פסק הדין בעתירה על ההחלטה הראשונה של הוועדה, הגיש המבקש בקשה לדיון חוזר בהחלטה זו, ובקשתו לשחרור מוקדם התקבלה ביום 27.9.2017 (להלן: ההחלטה בבקשה לדיון חוזר). לקראת דיון זה, הוגשו דו"חות גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר (להלן: גורמי הטיפול ושב"ס) המפרטים את ההליכים שבהם השתתף המבקש ומציינים כי זה מיצה את סל הטיפול הרלוונטי בעניינו במסגרת כתלי בית הסוהר. הוועדה עמדה בהחלטתה על השינוי המשמעותי שחל בהתנהלות המבקש, בתובנותיו ובהליכי שיקומו; על הפחתה ברמת המסוכנות הנשקפת ממנו, כעולה מדו"חות גורמי הטיפול ומחוות דעת עדכנית מטעם רש"א מיום 25.4.2017; על משך המאסר בו נשא עד לאותו המועד שנקבע כי אינו "בלתי סביר בעליל" ביחס לחומרת העבירות שביצע ונסיבותיהן; ועל תכנית השיקום העדכנית שהציגה רש"א מיום 27.7.2017, המאפשרת המשך שיקומו של המבקש, בפיקוחה (להלן: תכנית השיקום העדכנית). על יסוד האמור הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר בתנאים שפורטו בהחלטתה ובתכנית השיקום העדכנית.

4. היועץ המשפטי לממשלה לא השלים עם החלטה זו ועתר נגדה. ביום 22.10.2017 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' הנשיא א' טל והשופטות מ' ברנט ומ' ברק נבו) את העתירה בקבעו כי החלטת ועדת השחרורים בבקשה לדיון חוזר חורגת ממתחם הסבירות. בית המשפט קבע כי מסוכנותו של המבקש עומדת בעינה; וכי אין בתכנית השיקום העדכנית כדי לאיינה. נקבע כי חרף קביעת הוועדה בהחלטתה הראשונה אשר לצורך בהשתלבות בקבוצות טיפוליות, המבקש עבר טיפול פרטני בלבד (חלף טיפול קבוצתי); וכי מבלי להקל ראש בחוות דעת גורמי הטיפול לגבי מיצוי האפיק הטיפולי במהלך מאסרו, לשם הקביעה כי הופחתה המסוכנות הנשקפת מן המבקש וכי הוא ראוי לשחרור מוקדם, עליו להשתלב בהליכים טיפוליים-קבוצתיים נוספים, ולהשתלב באגף השיקום בבית הסוהר. בית המשפט אמנם קבע כי השתלבותו של המבקש בקבוצות חינוכיות וסיומן בהצלחה לא נעלמו מעיניו, אך אין בהן משום תחליף להשתלבות בקבוצות טיפוליות נוספות כאמור. עוד נקבע כי תכנית השיקום העדכנית אינה שונה באופן מהותי מתכנית השיקום מיום 1.5.2016 שנדחתה על ידי ועדת השחרורים בהחלטתה הראשונה ונמצאה על ידה בלתי מספקת. כמו כן, בית המשפט דחה את עמדת הוועדה שלפיה היחס בין חומרת העבירות נושא מאסרו של המבקש לבין תקופת המאסר בו נשא עד לאותה העת (העומדת על כ-10 שנים) – אינו בלתי סביר. לבסוף צוין כי ממידע חסוי שהוגש מטעם שב"ס ומשטרת ישראל – אף כי הוא אינו מן התקופה האחרונה – עולה חשש לשלומו של המבקש ולשלום אחרים אם ישוחרר שחרור מוקדם; וכן אינדיקציה להתנהגות שלילית מצד המבקש במהלך מאסרו ובחופשותיו. על יסוד כל האמור הורה בית המשפט על ביטול החלטת ועדת השחרורים בבקשה לדיון חוזר.

5. מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, במהלך מאסרו עבר הליך טיפולי ושיקומי ממושך בהתאם למתווה שקבעו גורמי הטיפול בשב"ס ולכן לא היה מקום להתערב בהחלטת הוועדה, המתבססת על המלצות גורמים אלה, שסברו כי המבקש מיצה את הטיפולים הרלוונטיים לו. לדברי המבקש, הוא פנה מספר פעמים בבקשה לשלבו באגף השיקום בבית הסוהר – פנייתו האחרונה נעשתה לאחר מתן פסק הדין נושא הבקשה – ואילו בקשותיו נדחו בשל סיבות שאינו נוגעות אליו, ומשכך הותאם לו מתווה שיקומי ההולם את צרכיו כחלופה להשתלבותו באגף האמור. לפיכך, לטענת המבקש, לא היה מקום לקביעת בית המשפט כי עליו להשתלב באגף השיקום. טענות אלו, מעוררות לטענת המבקש סוגיה עקרונית שעניינה בשאלה אם יש להעמיד לחובת אסיר את העדר שילובו בהליכים טיפוליים שבהם לא ראו גורמי הטיפול בשב"ס צורך לשלבו. עוד נטען כי אין במידע החסוי שהוגש בעניינו כדי למנוע את שחרורו המוקדם, בפרט בשים לב לזמן שחלף מאז נאסף מידע זה; וכי תכנית השיקום העדכנית מפחיתה את מסוכנותו הנטענת, בין היתר, נוכח הרחקתו המוצעת ממקום מגורי משפחתו ומשפחת המנוח. בשל כל אלה טוען המבקש כי ההחלטה בבקשה לדיון חוזר לא חרגה ממתחם הסבירות, ומשכך לא היה מקום להתערב בה.

6. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות לערער הן בשים לב לאמת המידה הנהוגה בפסיקה אשר להתערבות ב"גלגול שלישי" בהחלטות כגון דא, הן לגופם של דברים, בהעדר עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענת המשיבה, בדין נקבע כי המסוכנות הנשקפת מהמבקש לא פחתה, וכי עליו לעבור הליכים טיפוליים נוספים על מנת לקבוע כי חלה הפחתה כאמור. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי אין בתכנית השיקום העדכנית אשר אינה כוללת טיפול קבוצתי ייעודי בקבוצת אלימות כללית – רכיב טיפולי שנכלל בתכנית השיקום מיום 1.5.2016 – כדי להלום את צרכיו הטיפוליים של המבקש, בין היתר, נוכח חומרת עבירת ההריגה שבביצועה הורשע; הרשעות קודמות שעומדות לחובתו, ובכלל זאת – בעבירות אלימות; והעובדה ששוחרר בעבר שחרור מוקדם וחזר לבצע עבירות. לבסוף ציינה המשיבה כי ממידע חסוי בעניינו של המבקש, לרבות ידיעה עדכנית מחודש דצמבר 2017 שלא הוצגה לוועדת השחרורים ולבית המשפט לעניינים מינהליים, עולה כי מסוכנותו של המבקש עומדת בעינה וכי הוא עצמו נמצא בסיכון.

7. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה ובצרופותיהן הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה עמנו כי רשות לערער על עתירות אסיר בעניין החלטות ועדת שחרורים תינתן במשורה כאשר מתעוררת סוגיה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 9055/17 עקול נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 (27.11.2017); רע"ב 8720/13 שמואל נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (17.3.2014)). אכן, במקרים מסוימים הוחלה בבית משפט זה אמת מידה מקלה יותר בבחינת עתירות אסירים, ואולם, אין כך במקרה שלפנינו שעניינו בבקשת רשות לערער על פסק דין אשר בחן החלטה של ועדת שחרורים (רע"ב 425/09פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסקאות 4-2 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009); ראו גם רע"ב 4959/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 (3.9.2015)). הבקשה שלפניי אינה באה בגדר אמת המידה האמורה. טענותיו של המבקש, חרף ניסיונו לטעון אחרת, תחומות לדל"ת אמות המקרה הפרטני ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות לערער. בית המשפט לעניינים מינהליים התרשם כי המבקש לא עבר את ההליכים הטיפוליים הנדרשים לפי החלטת הוועדה הראשונה, וכי מסוכנותו, גם בהתחשב בתכנית השיקום העדכנית, בעינה עומדת. מטעם זה, ומשיקולים נוספים שנמנו בפסק הדין נמצא כי לא היה מקום להיעתר לבקשתו לשחרור מוקדם במסגרת הבקשה לדיון חוזר בהחלטה זו.

8. טענותיו של המבקש בבקשה זו מתמקדות במשקל שראוי היה ליתן לעמדת הגורמים הטיפוליים בשב"ס, שסברו כי המבקש מיצה את הטיפולים שהוצעו לו על פי המתווה הטיפולי שהותאם לצרכיו – וסיים אותם באופן משביע רצון. גם אם אניח כי קיים קושי בקביעת בית המשפט כי יש לשלב את המבקש באגף שיקום בבית הסוהר על מנת להמשיך בהליכי שיקומו, מבלי שמסקנה זו נתמכת בחוות דעת מטעם גורמי הטיפול ובשים לב לכך שבקשות קודמות שהגיש המבקש בדבר השתלבות באגף זה נדחו, הרי שבשורה התחתונה יש לאזן בין מכלול שיקולים נוספים הרלוונטיים לעניין ובהם: חומרת העבירות נושא המאסר דנן והשלכותיהן; הרשעותיו הקודמות של המבקש, בין היתר, בעבירות אלימות; ביצוע העבירות נושא המאסר דנן עת תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה; עמדתה של משפחת המנוח והעדר הסכם סולחה בין הצדדים. באיזון הכולל, איני סבור שהבקשה מגלה עילה להתערבות בית משפט זה ב"גלגול שלישי" על פי אמות המידה המקובלות. לכך יש להוסיף כי המבקש שב לבצע עבירות לאחר ששוחרר שחרור מוקדם ממאסר קודם וכי גם במידע החסוי מחודש דצמבר 2017, יש כדי לתמוך בהערכה כי מסוכנותו לא הופחתה באופן המצדיק שחרורו המוקדם בשלב זה.