פלוני נ' מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה) מיום 16.10.2017 במ"ת 14717-09-17 בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

הרקע לערר

1. כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי רעייתו ותקיפה בנסיבות מחמירות כלפי בתו הקטינה. כתב האישום מפרט כיצד במהלך חיי הנישואין של העורר והמתלוננת, במספר רב של פעמים במועדים שאינם ידועים למשיבה, היכה העורר את המתלוננת בתדירות יום-יומית. בין היתר סטר למתלוננת בפניה, משך בשיערה, הטיח את ראשה ברצפה וזרק לעברה חפצים שונים. כמו כן במספר רב של פעמים, בתדירות יום-יומית, בעל העורר את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית. הוא נהג להפשיט אותה מבגדיה ובעודה מתחננת בפניו כי אינה רוצה לקיים אתו יחסי מין, נהג לזרוק אותה על המיטה ולאונסה. כן מפורטים מקרים ספציפיים על אודות מה שעולל העורר למתלוננת כולל מקרי אינוס ותקיפה שונים. בין יתר המקרים מתואר כיצד תקף העורר את המתלוננת בצורה קשה, וביקש לקיים איתה יחסי מין. באותו מקרה אחז ביד ימינו בגרונה של המתלוננת וחנק אותה. המתלוננת צרחה בתגובה וילדיהם הקטינים, בת ובן, נכנסו לחדר השינה. הבן בכה וביקש שהעורר יעזוב את אמו והבת דחפה את העורר על מנת להורידו מהמתלוננת. משסירבה הבת לצאת מהחדר על פי בקשת העורר, העורר סטר לה ומשך בחוזקה את שיערה והוציאה באופן זה מהחדר.

2. יחד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום הליכי המשפט נגדו. בית המשפט דחה ביום 17.9.2017 את טענות העורר לפיהן התשתית הראייתית הלכאורית המבוססת על עדותה של המתלוננת אינה חזקה דיה. באותו אופן דחה בית המשפט את טענת העורר שלא קיימת הצדקה למעצרו על בסיס עדויות ילדי בני הזוג, מפני שהם היו מעורבים בעצמם במקרה האחרון שאירע למתלוננת טרם הגשת התלונה על ידה נגד העורר.

3. בהתאם להחלטת בית המשפט, נערך לעורר תסקיר מעצר על ידי שירות המבחן. הערכת שירות המבחן מצאה כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות אלימה של העורר, גם מינית כלפי המתלוננת; כי העורר יתקשה לעמוד בגבולות חיצוניים לאורך זמן; כי נטייתם של המפקחים אשר הוצעו על ידי העורר היא לגונן עליו.

4. לאחר קבלת תסקיר המעצר, התקיים דיון נוסף ביום 16.10.2017. עיקר טענות העורר הופנו נגד מהימנות גרסתה של המתלוננת. לשיטתו, יש להטיל ספק בגרסתה משום שהיא נמסרה על רקע הליך הגירושין שמתנהל ביניהם. כמו כן, שעה שהמתלוננת נפגשה מעת לעת עם קצינת מבחן, במסגרת צו מבחן שניתן נגדה בתיק אחר בו הואשמה יחד עם העורר בתקיפת ילדיהם – אך תמוה שהיא חוותה אלימות קשה כפי שתיארה ולמרות זאת בחרה שלא לשתף בכך את קצינת המבחן. בית המשפט קבע כי טענות אלה מקומן להתברר בהליך העיקרי ולא במסגרת בקשת המעצר עד לתום ההליכים. כן נדחו טענות העורר כי קיימת חולשה בעדויותיהם של ילדיהם אשר לא דיווחו שהבחינו במעשים אלימים מצד העורר כלפי אמם, אלא לכל היותר מסרו ששמעו צעקות ומהומה הבוקעות מחדר השינה. בית המשפט סבר, שלא כדעת העורר, כי יש בעדויותיהם של הילדים דווקא כדי לבסס את ההאשמות כלפי העורר.

5. בסופו של דבר ולאחר שבית המשפט בחן את הראיות ואת הערכת שירות המבחן שניתן על אודות העורר, ובשים לב לטיב העבירות המיוחסות לו ולעברו הפלילי – הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו כאמור.

טענות הצדדים

6. לטענת העורר טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו שקיימות ראיות לכאורה לחובתו רק בהתבסס על הודעות המתלוננת הנתמכות אך על הודעת בתם הקטינה. בת זו אף מסרה בהודעתה כי לא ראתה אף פעם את אביה מכה את אמהּ. הגם אפוא שמדובר בשלב שבו בית המשפט נזקק לבחון את עוצמת הראיות מתוך החומר הגולמי הקיים בתיק החקירה, הרי שקיימים נתונים בעלי משקל ממשי אשר כל אחד מהם לחוד, ובוודאי במצטבר, מחייבים את המסקנה כי לא קיימת תשתית ראייתית מספקת בעוצמה הנדרשת להרשעת העורר.

7. במסגרת זו העורר הדגיש את העובדה שעל בני הזוג הוטל צו מבחן (בגין ביצוע עבירות אלימות כלפי ילדיהם) במשך שנה עד ליום 17.7.2017 כאשר העבירות המיוחסות לעורר התרחשו לכאורה בחצי השנה שלפני יום הגשת התלונה, מיום 23.8.2017, היינו במהלך תקופת צו המבחן. חרף קיומו של צו המבחן במהלכו נפגשה המתלוננת פעמים רבות עם שירות המבחן, היא דיווחה רק על שיפור ביחסים הפנים משפחתיים ומילאה את פיה מים בכל הנוגע לאלימות הנטענת של העורר כלפיה. כמו כן, בא-כוח העורר הצביע על כך שזולת עדותה של המתלוננת, לא קיימות ראיות התומכות בגרסתה, ואף הודעתה הראשונה במשטרה בה נמנעה לספר על אינוסה באירוע האחרון, סותרת את גרסתה דהיום. גם הילדים לא תמכו בגרסתה והם מסרו כי מעולם לא ראו את אביהם מפעיל אלימות כלפי אימם. בנוסף לכך, בית המשפט התעלם ממועד הגשת התלונה בחלוף כחצי שנה ממועד קרות האירועים. הסברה של המתלוננת שהיא לא הבינה כי התנהלותו המינית של העורר כלפיה הינה פסולה, אינה מחזיקה מים. גם רצונו של העורר להתגרש מהמתלוננת ודרישותיה הכספיות הגבוהות כלפיו ודרישתה שיעזוב את הבית לאלתר, היוו מוטיבציה למתלוננת להגיש נגדו תלונה שקרית חמורה. בית המשפט גם התעלם מ"ההתנהלות הבריונית" של המתלוננת כלפי העורר. לפי טענת העורר, בסמוך להגשת התלונה על ידה כנגדו, המתלוננת מנעה ממנו בצורה "בריונית" לעזוב את הבית, רדפה אחריו לרכבו, התיישבה שם ומנעה ממנו לעזוב. גם התנהלות זו של המתלוננת מצביעה על יחסי כוחות שונים בין השניים מאלו שמתארת המתלוננת בגרסתה החדשה היום.