פלוני נ' מדינת ישראל

1. מונח בפניי ערר לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק הגנה על הציבור), על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (צ"א 4384-04-17, כבוד הנשיאה ר' יפה-כ"ץ) להיעתר לבקשת המדינה להטיל צו פיקוח ומעקב ביחס לעורר.

2. ברקע, בשנת 2011 העורר הורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות אונס ומעשה מגונה בקטינה בת 16 שנה ושמונה חודשים (להלן: הקטינה או המתלוננת). מפסק הדין המרשיע עולה כי העורר העלה לרכבו את המתלוננת ונער נוסף, שביקשו ממנו טרמפ. העורר השקה את הקטינים באלכוהול וכאשר נותר לבדו עם המתלוננת, הוא ביצע בה מעשים מגונים ובהמשך אנס אותה במקום מבודד. העורר הורשע, כאמור, ונגזרו עליו שבע שנות מאסר, שאותן סיים לרצות בתאריך 11.4.2017. העורר שולב בטיפולי גמילה מאלכוהול בין כותלי בית הכלא, אך הוא סולק מהם ולא השלימם עד תום תקופת מאסרו. בתאריך 12.3.2017 נערכה לעורר הערכת מסוכנות שממנה עולה כי רמת מסוכנותו המינית נותרה בינונית-גבוהה.

           טרם שחרור העורר ממאסר, הוגשה בקשה מטעם המדינה לפי סעיף 12 לחוק הגנה על הציבור להטלת צו פיקוח ומעקב ביחס לעורר לתקופה של ארבע שנים. הבקשה כוללת חמישה תנאים, שיובאו כלשונם:

א.     שיתוף פעולה וקיום מפגשים עם קצין הפיקוח במועדים ובתדירות שיקבע קצין הפיקוח מעת לעת. לרבות חובת הגעה למרכז הארצי להערכת מסוכנות, לקראת תום תקופת הפיקוח, לצורך הערכת מסוכנותו המינית העדכנית על מנת לשקול הצורך בהארכת צו הפיקוח.

ב.     איסור התחברות לקטינות וכן איסור על שהייה עמן ביחידות. ביחס לקטינות בנות משפחה, יוכל לשהות עמן במחיצת בגיר שיאושר על ידי קצין הפיקוח, וכזה שמודע לעבירות ולמגבלה (להלן: איסור התחברות לקטינות).

ג.      איסור על צריכת אלכוהול.

ד.     איסור על העלאת טרמפיסטיות (אף אם אינו נוהג ברכב) וכן איסור על נסיעה ברכב עם נשים שאינן קרובות משפחה מדרגה ראשונה (להלן: איסור הנסיעה ברכב עם נשים).

ה.     איסור לעבוד, בין בתמורה ובין בהתנדבות, בעבודה המאפשרת קשר וקרבה לקטינות, בעבודה המאפשרת שהות ביחידות עם נשים או תוך יחסי מרות, ובעבודה הכרוכה במתן שירותי הסעות או בעבודה בה יש זמניות ונגישות לאלכוהול.

           בית המשפט המחוזי אישר את צו הפיקוח והמעקב, בקבעו כי תקופת הפיקוח הארוכה יחסית הינה הכרחית מכיוון שהעורר לא השלים את ההליך הטיפולי שבו החל בעת שהותו במאסר, וכי אף כיום הוא אינו מצוי בטיפול. התנגדות העורר לתנאי בדבר איסור התחברות לקטינות, יהא גילה אשר יהא, נדחתה. נקבע כי לא ניתן לצפות מהעורר להבחין בין קטינה מתחת לגיל 12 לקטינה מעל גיל 12, כפי שהציע הסניגור, ולכן אין מקום לבצע אבחנה כזו בתנאי הפיקוח שיחולו לגביו. אף ההתנגדות לתנאי האוסר על נסיעה ברכב עם נשים לא התקבלה, והובהר כי התנאי חיוני לנוכח נסיבות ביצוע העבירה. עם זאת, תנאי זה הוקל במידת מה ונקבע כי העורר יוכל לנסוע ברכב עם טרמפיסטיות במידה וייסע יחד עמו בגיר נוסף המודע לעבירות ולמגבלה.

           בדיון שנערך בפניי מיקד העורר את טענותיו בתנאים של איסור ההתחברות לקטינות ואיסור הנסיעה ברכב עם נשים. נטען ראשית על ידי הסניגור כי איסור הנסיעה ברכב ניתן בחוסר סמכות, מכיוון שסוג האיסור אינו נמצא בגדרי הרשימה הסגורה של התנאים המגבילים המצויים בסעיף 13(ב) לחוק. כן נטען כי אין קשר בין המגבלה שהושתה לבין הסיכון הנשקף מן העורר. זאת מכיוון שהמוטיב המרכזי בעבירה שביצע היה צריכת האלכוהול ולא עצם העלאת טרמפיסטית. בא כוחו של העורר אף טען כי תנאי זה יקשה על העורר לנהל את חייו, לנוכח מרכזיותם של רכבי ההסעות והטרמפים באזור מגוריו של העורר, הפזורה הבדואית. באשר לאיסור ההתחברות לקטינות, נטען כי העבירה לא נעברה בשל היותה של הקורבן קטינה, וכן כי לעורר אין סטייה פדופילית. על כן, הוצע לצמצם את המגבלה כך שתחול רק ביחס לקטינות בנות 12 ומעלה. המדינה, מצדה, סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי.

3. חוק הגנה על הציבור כשמו כן הוא – זה נועד להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין ולמנוע רצידיביזם מצד עברייני מין על ידי ביצוע הערכות מסוכנות לגבי עברייני מין, באמצעות פיקוח ומעקב אחר העבריינים ובדרך של שיקום (ראו סעיף 1 לחוק). כבר ציינתי בעבר כי הזהירות ביישום החוק מתבקשת לנוכח רמת הפירוט הגבוהה בו, ובשל אופיו – שהרי החוק פוגע בזכויות נאשם שהורשע וריצה זה מכבר את העונש שהוטל עליו (ראו: בש"פ 8583/11 פלוני נ' מדינת ישראל (8.12.2011) (להלן: בש"פ פלוני); ראו גם: בש"פ 962/10 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד סג(3) 638 (2010)). דוגמא לריסון הנדרש מנויה בסעיף 13(ב), אשר מסמיך את בית המשפט לכלול תנאים מגבילים בצו הפיקוח והמעקב מתוך רשימה סגורה של תנאים המנויים בסעיף. מהצד האחר, יש לכבד את רצון המחוקק שיצא מנקודת הנחה כי המבצע עבירות מין, ובמיוחד חמורות, אינו שולט ביצרו ותנאי הסביבה עלולים להציב בפניו מכשול שהוא אינו יכול לעמוד בו. על פי תפיסה זו, המגבלות אינן בגדר עונש, אלא הן מהוות אמצעי פיקוח המגן על האינטרס הציבורי ומטרתן להפחית את הסיכון כי הנאשם שהורשע וריצה את עונשו ישוב לסורו.

4. נפתח בשאלת סמכות בית המשפט במסגרת חוק הגנה על הציבור להגביל העלאה של טרמפיסטיות לרכב בו נוהג נאשם שהורשע וריצה את עונשו, וכן לאסור עליו לנסוע ברכב עם נשים שאינן קרובות משפחה מדרגה ראשונה (כאמור, האיסור על נסיעה ברכב עם נשים). סעיף 13(ב) לחוק מונה 12 תנאי מגבלה שניתן להטיל על נאשם. לנוכח הפגיעה בזכות הנאשם שהורשע וריצה את עונשו, הזהירות מתבקשת. אל לבית המשפט להוסיף תנאים נוספים על אלה המנויים בסעיף. חלק מהתנאים ברורים מאוד. כך, למשל, סעיף 13(ב)(7) אוסר על התחברות לקטינים, וסעיף 13(ב)(12) מונה מגבלה לעניין שימוש בשירותי אינטרנט. בענייננו, טוען הסניגור כי סעיף 13(ב)(3) קובע "מגבלה על נהיגה בכלי רכב או על נהיגה בכלי רכב ללא נוכחות אחר". מכאן מסקנתו כי התנאים אינם כוללים מגבלה על נסיעה ברכב עם אדם בעל מאפיין זה או אחר.