פלוני נ' מדינת ישראל

1. לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 30.7.2017 ב-מ"ת 602-01-17 (כבוד השופטת ד' מרשק מרום), שבה דחה בקשה לעיון חוזר במעצרו של המערער מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. ביום 1.1.2017 הוגש כתב אישום נגד העורר, יליד 1948, המייחס לו עבירות מין בנכדתו, קטינה ילידת 28.1.2002 (להלן: המתלוננת), וכן עבירה של שיבוש מהלכי משפט. על פי עובדות כתב האישום שיוצגו בתמצית בלבד, בליל יום 18.12.2016 בעת שהמתלוננת הגיעה ללון בבית העורר וסבתה, ישב העורר ליד המתלוננת בסלון הבית שעה שסבתה של המתלוננת הייתה בחדר השינה. בזמן שהשניים ישבו בסלון, מישש העורר את חזה של המתלוננת, החדיר את ידו אל מתחת למכנסיה ותחתוניה ושפשף בחוזקה את אצבעותיו באיבר מינה; וזאת תוך שהמתלוננת התרחקה לאחור כדי להקשות על ביצוע המעשים. בהמשך נטל העורר את ידה השמאלית של המתלוננת והניח אותה על איבר מינו, על המכנסיים, כשהוא מתנשף בכבדות וממשש את חזה. המתלוננת הרחיקה את ידה, אך העורר שב והניח אותה על איבר מינו, כך במשך מספר פעמים. לבסוף, לאחר דקות ארוכות מעת שהחל במעשיו, הוציא העורר את ידיו ממכנסיה של המתלוננת והורה למתלוננת שלא לספר את שאירע. בשל מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של מעשים מגונים בקטינה בת משפחה שלא מלאו לה 16 (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בצירוף סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); ניסיון אינוס של קטינה בת משפחה (לפי סעיף 351(א) בצירוף סעיף 345(א)(1) וסעיף 25 לחוק העונשין); וכן עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין).

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים; והעורר הופנה לתסקיר שירות מבחן בעניינו. בתסקיר שהוגש ביום 6.2.2017 (להלן: התסקיר הראשון) התרשמותו של שירות המבחן הייתה כי המדובר ב"גבר נוקשה, מניפולטיבי, בעל עמדות ותפיסות מגובשות, מרוכז בעצמו עם צרכי שליטה בולטים". עוד צוין כי העורר הכחיש את המעשים המיוחסים לו, ולדבריו כל שעשה היה לחבק את המתלוננת וללטף את זרועה באופן שאינו מיני, ותלה את התלונה בכך שאביה של המתלוננת הסיטה נגדו. כן עלה מן התסקיר כי המתלוננת מצויה במצב רגשי אקוטי עקב הפגיעות שספגה כתוצאה ממעשיו והתנהגותו הבעייתית של העורר כלפיה. כך, הערכת גורמי המרכז לטיפול בנפגעי תקיפה מינית הייתה כי שחרור העורר לחלופת מעצר יקשה על המתלוננת להתמודד עם תחושת החרדה שאותה היא חווה. בהתייחס למסוכנות העורר, שירות המבחן סבר כי הלה מתקשה בהתבוננות עצמית ביקורתית, נוטה להשליך את הסיבות למעצרו על גורמים חיצוניים וממוקד במצוקתו וברצונו להשתחרר ממעצר. נוסף על כן, נמצא כי קיים סיכון משמעותי לשיבוש הליכים מצדו של העורר, זאת גם עקב מעמדו הדומיננטי במשפחה. מנגד, ציין שירות המבחן את גילו המתקדם של העורר, את זאת שהעורר נעדר עבר פלילי, ואת תפקודו היציב בכל מישורי חייו. לבסוף צוין כי מכל האמור לעיל, אין באפשרותו של שירות המבחן לשלול קיומה של מסוכנות הנשקפת מן העורר. עם זאת סבר שירות המבחן כי באמצעות חלופת מעצר מרוחקת גיאוגרפית מסביבת מגוריה של המתלוננת, ניתן לצמצם מרמת הסיכון כמו גם מן החשש לשיבוש הליכי משפט, ולשקול בחיוב חלופת מעצר; וזאת בשים לב לכך שהמפקחים שהוצעו נמצאו ראויים.

4. לנוכח המלצת שירות המבחן, הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' יעקב) בהחלטתו מיום 7.2.2017, על שחרור העורר לחלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר במושב שפיר. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית משפט זה, ובהחלטה מיום 10.2.2017 (בש"פ 1315/17, השופט נ' הנדל) קיבל בית המשפט זה את עמדת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטה ציין השופט הנדל כי המעשים מקימים חזקה סטטוטורית למסוכנות; וכי שירות המבחן מצא כי קיים סיכון משמעותי לשיבוש הליכים מצד המשיב. בנסיבות אלה קבע השופט הנדל כי מקובלת עליו עמדת המשיבה שלפיה אין לשחרר בשלב זה את העורר לחלופת מעצר. בתוך כך ציין השופט הנדל את עמדת המשיבה שלפיה לאחר עדות המתלוננת פתוחה האפשרות בידי העורר להגיש בקשה לעיון חוזר, וככל שתוגש בקשה כזו תשקול המשיבה את עמדתה בהתאם לנסיבות אז; עוד הוסיף השופט הנדל כי "אין צורך להביע כל עמדה לכאן או לכאן לגבי העתיד, היה ותוגש בקשה לעיון חוזר כאמור לעיל".

           כארבעה חודשים לאחר החלטת בית משפט זה, ביום 13.6.2017 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, שלפיו העורר הורשע על פי הודאתו במיוחס לו – וזאת לאחר שבמסגרת ההסדר הושמטו העבירות של ניסיון אינוס ושיבוש מהלכי משפט, ונותרה העבירה של מעשים מגונים בקטינה בת משפחה שלא מלאו לה 16. בנוסף, הפקיד העורר 100,000 ש"ח בקופת בית המשפט שישמשו לפיצוי המתלוננת. התיק נקבע לטיעונים לעונש ליום 19.9.2017.

5. לאחר ההרשעה ובעקבותיה, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 25.6.2017 התקיים דיון בבקשה, ובית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' קובו) קבע כי במישור העקרוני קיימת הצדקה לבקשה לעיון חוזר, ויש לשקול בחיוב את שחרורו של העורר לחלופת מעצר – וזאת בשים לב להודאתו של המתלונן; להפקדת כספי הפיצוי מיוזמתו; להיעדר עבר פלילי; וכן לכך שלנוכח הרשעתו של העורר על פי הודאתו לא קיימת עוד עילת המעצר של שיבוש מהלכי משפט. עם זאת, "בשים לב לכך שהחלופה המוצעת, בשלב זה, אינה מרוחקת ממקום מגוריה של המתלוננת, ומבלי להביע עמדה לגופו של עניין" הורה בית המשפט על קבלת תסקיר משלים שיבחן את החלופה "באופן קונקרטי", טרם שבית המשפט ייתן החלטה לגופה בבקשה לעיון חוזר.

6. בהתאם להחלטת השופט ע' קובו הוגש תסקיר משלים ביום 13.7.2017 (להלן: התסקיר השני). במסגרת התסקיר השני נותר הרושם השלילי מהמערער. צוין כי הלה אמנם מודה בביצוע העבירות, אולם מבטא עיוותי חשיבה משמעותיים בהתייחס למתלוננת, ומשליך עליה את האחריות לביצוע העבירות. עוד עלה מן התסקיר כי העורר ממשיך להתמקד במחירים ובנזקים המשפחתיים והכלכליים שנגרמו לו עקב ההליך המשפטי; והתקשה להתייחס לפגיעה שנגרמה למתלוננת לנוכח מעשיו. כן שלל העורר כל צורך בטיפול או בשינוי בהתנהלותו. מכל האמור, לא התרשם שירות המבחן מהפחתה בסיכון במצבו של העורר.

           אשר לחלופה שהוצעה על ידי העורר, צוין בתסקיר השני כי בני המשפחה שהוצעו כמפקחים מבטאים גישה רצינית ביחס לתפקיד הפיקוח; אולם התרשמות שירות המבחן הייתה כי בשל הזדהותם עם העורר, הם לא יוכלו לשמש כגורם מציב גבולות עבור העורר. מכל האמור, מצא שירות המבחן כי שחרורו של העורר לחלופה שאינה מרוחקת באופן מספק ממגורי המתלוננת לא מאפשר התמודדות עם הסיכון במצבו – ועל כן המליץ שירות המבחן שלא לשחררו למעצר.