פלוני נ' מדינת ישראל

           ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' אברבנאל) מיום 13.7.2017 במ"ת 38991-01-17, בגדרה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו.

רקע והליכים קודמים

1. נגד העורר הוגש כתב אישום הכולל חמישה אישומים, לפיהם תקף את בת זוגו ואת ילדיו בהזדמנויות שונות. על פי כתב האישום, באחד המקרים כיוון העורר אקדח, שאותו נשא שלא כדין, לעבר ראשה של בתו. באותו אירוע, כמו גם באירוע נוסף, כיוון העורר אקדח לעבר בת זוגו ואיים להורגה. בד בבד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, מתוך חשש לביטחון הציבור. שירות המבחן הגיש תסקיר פסימי, ממנו עולה כי העורר המשיך לאיים על בת זוגו באמצעות הטלפון גם בתקופת שהותו במעצר, ואין בנמצא חלופת מעצר שבכוחה להפיג את "הסיכון הגבוה מאד" אשר נשקף ממנו. על רקע זה, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופטע' שחם) ביום 26.2.2017 על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ערר על החלטת המעצר נדחה בהחלטתו של השופט מ' מזוז מיום 3.4.2017 (בש"פ 2628/17). בין היתר, צויין בהחלטה זו:

"המדובר בענייננו בצירוף קשה של הערכת מסוכנות גבוהה ביותר להישנות התנהגות אלימה מצד העורר, אישום על שימוש בנשק על ידי העורר לאיום על אשתו וילדיו, עבר פלילי של אלימות כלפי בת הזוג והשמעת איומים טלפוניים כלפי אשתו אף מתוך כותלי בית המעצר. כל אלה, בצירוף מרכיבי אישיות המקשים על מתן אמון בעורר, מובילים אל התוצאה הבלתי נמנעת של מעצר העורר עד לתום ההליכים.

אשר לטענות העורר לענין הקלטות של שיחותיו מבית המעצר ולענין 'סימני שאלה ראייתיים', בידי העותר יהיה לפנות בבקשה לעיון חוזר ככל שתוכן הקלטות או כרסום בראיות בשלב פרשת התביעה יבססו עילה לכך".

2. ביום 4.5.2017 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה נשענה על שלושה אדנים: ראשית, נטען כי המדינה לא מילאה אחר התחייבותה להעביר לידיו את ההקלטות שבהן הוא נשמע מאיים על בת זוגו בתקופת המעצר, ואף חומר הראיות המלא טרם הומצא לו במלואו. שנית, נטען כי העורר נתון במעצר ארבעה חודשים וההליך צפוי להתארך, כך שחלוף הזמן מצדיק עיון חוזר. שלישית, נטען כי המסוכנות התפוגגה, שכן העורר הפיק לקח מהמעצר, התנהגותו חיובית, והעורר ובת זוגו החליטו לשקם את מערכת היחסים, גם לטובת הילדים. לפיכך ביקש העורר להורות על שחרורו למעצר באיזוק אלקטרוני, ובהמשך הוגשה מטעמו בקשה נוספת לעיון חוזר, שבמסגרתה פירט את טענותיו בנוגע ל"סחף בראיות".

           לאחר שמיעת טענות הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי כי "נוכח חלוף הזמן וטיעונים שהשמיע ב"כ המשיב באשר לסולחה, ולהטבה ביחסים שבין הנאשם למתלוננת, יש הצדקה להיענות לבקשתו לבחון מחדש את עילת המעצר". לפיכך התבקש שירות המבחן לערוך תסקיר משלים בעניינו של העורר. דא עקא, שירות המבחן התרשם כי חלוף הזמן לא הקהה את המסוכנות הנשקפת מן העורר, וחזר על המלצתו להותיר את העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נקבע, כי נוכח העבירות המיוחסות לעורר, החוק שולל מעצר באיזוק אלקטרוני, למעט "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 22ב(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996) (להלן: חוק המעצרים). כמו כן נקבע כי בשים לב לחומרת המעשים המיוחסים לעורר, גם ה"סולחה" שנערכה איננה מפחיתה באופן ממשי את הסיכון הנשקף ממנו. עוד צויין בהחלטה, כי בחומר הראיות לא חל כרסום משמעותי, ובנסיבות העניין גם הצפי להתמשכות ההליך אינו מטה את הכף אל עבר קבלת הבקשה. כנגד החלטה זו מכוון הערר שבפניי.

הערר

3. בערר ובדיון שנערך בפני טען העורר כי לאחר החלטת המעצר "התפתחו עובדות ונסיבות חדשות", וכי בית משפט קמא שגה במסקנותיו. העורר תלה יהבו בשלוש טענות עיקריות – כרסום בחומר הראיות, שינוי במצב הדברים לאור הפיוס בין בני הזוג, וחלוף הזמן. בכך כיוון העורר להוראתסעיף 52 לחוק המעצרים הקובע שלוש עילות לעיון חוזר והן: גילויין של עובדות חדשות; שינוי נסיבות; חלוף זמן ניכר ממתן ההחלטה בנושא המעצר (ראו, לדוגמה, בש"פ 5090/15 חטיב נ' מדינת ישראל (30.7.2015)).