פלוני נ' מדינת ישראל

           בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה ד' ברלינר וכב' השופטים מ' דיסקין ו-ש' יניב) בעפ"ג 50456-03-18 מיום 13.6.2018, בגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר-הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' דרויאן-גמליאל) בת"פ 58177-11-15 מיום 6.2.2018.

רקע והליכים קודמים

1. המבקש הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של איומים, תקיפה חובלנית של בת זוג והפרת הוראה חוקית (לפי סעיפים 192, 382(ג) ו-287(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה). על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, המחזיק שלושה אישומים, המבקש איים על אשתו (להלן: המתלוננת) בפגיעה שלא כדין בגופה או בשמה הטוב בכך שבין היתר, צעק לה שהיא מופקרת ואמר כי הוא ייקח את ילדיהם. כמו כן איים המבקש על קבלן שיפוצים שעבד בדירתה של המתלוננת בפגיעה בו שלא כדין. זמן קצר לאחר מכן, הביא המבקש את נשקו שהחזיק ברישיון, והחל לנקות אותו, בכוונה להפחיד או להקניט. כ-8 או 9 חודשים עובר לכך, תקף המבקש שלא כדין את המתלוננת בכך שסטר לה בפניה לאחר שסגרה את המחשב הנייד שלו בזמן שעבד. כתוצאה מהתקיפה נגרמה למתלוננת נפיחות בעין ימין. המבקש נעצר לאחר שהמתלוננת הגישה נגדו תלונה, וכשהשתחרר, נאסר עליו ליצור עמה קשר למשך 30 יום (להלן: ההוראה החוקית). המבקש הפר את ההוראה החוקית בכך ששוחח עם המתלוננת ושכנע אותה לגשת לתחנת המשטרה ולבטל את תלונתה.

           במסגרת הסדר הטיעון, המבקש ביקש להימנע מהרשעתו בטרם יתקבל תסקיר שירות המבחן ואילו המשיבה עתרה להרשעתו ולעונש מאסר בפועל. הוסכם כי יערך בעניינו תסקיר אשר יבחן גם את שאלת אי הרשעתו. שירות המבחן הגיש שני תסקירים, כשבתסקיר המשלים והאחרון הומלץ על ענישה שיקומית בדרך של הטלת צו מבחן למשך שנה ועל שקילת האפשרות לבטל את ההרשעה בכפוף להמשך ההליך הטיפולי.

2. בגזר הדין, עמד בית משפט השלום על כך שלא ניתן לבטל את הרשעת המבקש מפאת חומרת מעשיו והיותם חוזרים; אין מדובר במי שהשלים בהצלחה תוכנית טיפולית עד כדי היפוך תפיסתו והתנהגותו; ולא ברור אם הרשעתו עתידה לפגוע בתעסוקתו.

           בית המשפט עמד על נסיבות ביצוע העבירות ועל הפגיעה בערכים המוגנים, וקבע מתחם ענישה לכל עבירה בנפרד. בקביעת העונש בתוך המתחם התחשב בית המשפט, בין היתר, במצבו הנפשי של המבקש; מאמצי השיקום שעשה והירתמותו לטיפול; נסיבותיו האישיות של המבקש והיעדר עבר פלילי; חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, כשהמבקש לא הסתבך שוב בפלילים; עמדת המתלוננת כפי שעלתה מהצהרתה ומתסקירי שירות המבחן; נטיית המבקש למזער אחריותו לחלק מהאירועים, ומנגד, הודייתו במיוחס לו ונטילתו אחריות גם אם חלקית. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן, משהיא אינה תואמת את חומרת מעשי המבקש, וחרף הפגיעה שעשויה להיגרם לפרנסתו בהטלת עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, בסופו של יום, גזר בית משפט השלום על המבקש: חמישה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות; מאסר מותנה; התחייבות בסך 2,000 ש"ח לבל יעבור את העבירה בה הורשע או כל עבירת אלימות אחרת; פיצוי למתלוננת בסך 3,000 ש"ח; וצו מבחן למשך שנה, בתנאי שהמבקש יטופל במרכז למניעת אלימות, ככל שימצא שירות המבחן צורך בכך.

3. המבקש לא השלים עם גזר-הדין וערער לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור וקבע כי העונש שהוטל משקף נכונה את מכלול נסיבות המקרה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי צדק בית משפט השלום בכך שהתייחס בחומרה לעבירת האיומים שכללה גם הבאת נשק, וכי גם האישומים האחרים הם אינם עניין של מה בכך. בית המשפט ציין כי ניתן משקל רב להתנהלותו של המבקש לפני ואחרי האירועים המתוארים בכתב האישום, אך דווקא מהיותו אזרח טוב שתורם לחברה ניתן לצפות להתנהגות אחרת, והודגש אין מדובר במקרה חד פעמי. נדחתה המלצתו העדכנית של שירות המבחן להקל בעונשו של המבקש ולהטיל עליו צו מבחן או צו של"צ, ונקבע כי מתסקיר קודם עלה כי המבקש נוטה למזער מאחריותו וניתן לצפות כי משהודה בבית המשפט והופנה לשירות המבחן תהיה עמדתו אחרת.

           מכאן הבקשה שלפניי.