פלוני נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא ר' שפירא וכב' השופטות ב' טאובר ו-ע' חן-ברק) בעפ"ת 21675-02-18 מיום 12.4.2018, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על חומרת עונשו ונדחה ערעורו על הרשעתו.

כללי

2. בתמצית, ביום 1.7.2007 התרחשה תאונת דרכים קטלנית שבה נהרג נוסע בהתהפכות רכב. המבקש, שהיה אז קטין כבן 17.5 שנים, היה גם הוא ברכב. בחלוף כארבע שנים הוגש כתב אישום שייחס למבקש עבירות של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה במהירות מופרזת ועבירות נוספות, בהיותו נהג הרכב (כתב אישום מיום 17.3.2011). בתום שמיעת הוכחות הורשע המבקש במיוחס לו ונדון ל-9 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר מותנה, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה במשך 9 שנים, קנס בסך 3,000 ש"ח, חתימה על התחייבות בסך 10,000 ש"ח להימנע מנהיגה בזמן פסילה למשך שנתיים ופיצוי למשפחת המנוח בסך 10,000 ש"ח (החלטה מיום 12.12.2016, הכרעת דין וגזר דין מיום 27.12.2017 בגמ"ר (תעבורה – עכו) 4788-03-11, כב' השופט י' בכר).

3. כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש ככל שהתייחס להרשעתו אולם קיבל באופן חלקי את טענותיו ביחס לעונש והעמידו על 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות במקום 9 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי הענישה שבגזר הדין נותרו על כנם. מכאן בקשת רשות הערעור, המופנית הן כלפי ההרשעה והן כלפי חומרת העונש. יחד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע העונש, למעט הפיצוי.

ההליכים הקודמים

4. במסגרת ההליך בבית המשפט לתעבורה נדחתה טענתו המקדמית של המבקש לבטלות כתב האישום. טענתו היתה כי כתב האישום הוגש מבלי שניתן לכך אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. וזאת, בניגוד לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער), הקובע בסעיף 14 כי כתב אישום נגד מי שהיה קטין בעת ביצוע העבירה לא יוגש אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. נקבע כי בהתבסס על עקרון הבטלות היחסית, אף שנפל פגם בהעדר אישור מראש להגשת כתב האישום, הרי שהאישור ניתן כחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום ועוד בטרם השיב המבקש לכתב האישום. בנסיבות העניין, חזקה על היועץ המשפטי כי הובאו בחשבון השיקולים הרלוונטיים ביחס למידת העניין לציבור ודיות הראיות בתיק ולא ייגרם למבקש עיוות דין בשל כך (החלטה מיום 23.2.2012).

בהמשך, נקבע כי המבקש ביצע את המיוחס לו ונדחתה טענה נוספת שהעלה המבקש בעניין זה והיא כי האישור המאוחר ניתן בחוסר סמכות משום שנחתם על ידי המשנה לפרקליט המדינה ולא על ידי היועץ המשפטי לממשלה עצמו (החלטה מיום 12.12.2016).

5. לגופו של עניין, ולאחר שמיעת הוכחות, נקבע כי המבקש הוא שנהג ברכב בעת התאונה וכי ביצע את העבירות שיוחסו לו. בקביעתו, התבסס בית המשפט על הודאות המבקש כי הוא שנהג ברכב, כפי שניתנו הן בבית החולים בסמוך לאחר התאונה בפני שני בוחני התנועה שחקרוהו ובפני הרופא שטיפל בו והן מספר שבועות לאחר מכן בפני שני חבריו. בתוך כך נדחו כבלתי אמינות עדויות המבקש ואחיו שביקשו להטיל דופי בגרסת הבוחנים והרופא, תוך שנקבע כי האחרונים הותירו רושם מהימן על בית המשפט.

להודאת המבקש מצא בית המשפט תוספת ראייתית מאמתת. נקבע כי התיאור שמסר המבקש לחבריו על אופן קרות התאונה תואם את מסקנות הבוחן. עוד נקבע כי מתיאוריהם של חברי המבקש, שליוו אותו ואת המנוח באותו ערב, עולה כי המבקש הוא שנהג ברכב בנסיעות שקדמו לתאונה באותו ערב וההגנה מצידה לא הציגה כל גרסה סבירה מדוע החליט המבקש להתחלף עם המנוח ולאפשר לו לנהוג בנסיעה שבה התרחשה התאונה. כן הודגש, כי בית המשפט העדיף את הודעותיהם של חברי המבקש על פני עדותם, לאחר שחזרו בהם מהודעותיהם והוכרזו כעדים עויינים.