פלוני נ' מדינת ישראל

1. מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (עת"א 37018-05-18, כב' השופטים י' בן-חמו, ע' הוד, ח' סבאג), אשר ביטל את החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א,2001 (להלן: ועדת השחרורים), שהורתה על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים.

          המבקש הורשע על פי הודאתו, בשני אישומים, בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מספר עבירות של חטיפה לשם עבירות מין, מספר עבירות חטיפה, קשירת קשר לפשע, מספר עבירות של מעשה סדום בנסיבות מחמירות והתעללות בקטין, על פי חוק העונשין, התשל"ז-1977. על המבקש נגזרו בהתאם להסדר הטיעון, אשר אושר לאחר התלבטות והתחבטות של בית המשפט המחוזי, 15 שנה מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות.

          מסכת האירועים נשוא האישום הראשון ארעה בשנת 2005. במסגרתה, המבקש, יליד 1987, ואדם נוסף חטפו חיילת מתחנת אוטובוס באיומי הריגה, תוך אחיזת סכין. בזמן הנסיעה לא פסקו האיומים, והאדם הנוסף איים על המתלוננת כי יהרוג אותה, תוך אמירת דברי זימה. מפאת האיומים ובשל פחדה, המתלוננת הורידה את בגדיה לפקודת הנאשמים, תוך שהם מחדירים את איבר מינם לאיבר מינה – האדם הנוסף, המבקש, ואז שוב האדם הנוסף. כל זאת חרף תחנוני המתלוננת ובכיה, ותוך שהם מדברים על קיומו של רובה ברכב ועל כך שיעשו שימוש בסכין במידה והמתלוננת תתנגד.

          האירועים נשוא האישום השני התרחשו בשנת 2006. המבקש, אשר נהג ברכב, יחד עם שניים אחרים, חטף שלושה קטינים – קטינה אחת ושני קטינים – בתואנות שווא שיסיע אותם למחוז חפצם. עת הקטינים ניסו לברוח האחרים מנעו מהם זאת תוך איומי סכין ואלימות פיזית. בהגיעם לדרך אפר הבריחו המבקש והאחרים את הקטינים מן המקום באיומים, והותירו את הקטינה ברכב לבדה. כל הדרך המתלוננת בכתה והתחננה, אך המבקש והאחרים איימו עליה, ואמרו דברים כגון "אני אזיין אותך" ו"אנחנו הולכים לאנוס אותך", כאשר הם טוענים כי הם מחבלים מעזה. אחד האחרים אף סטר למתלוננת והטיח את ראשונה בחלון הרכב. לאחר שהמתלוננת התפשטה לפקודתם, החדירו המבקש והאחרים את איבר מינם בכוח לפי הטבעת של המתלוננת, אשר בכתה ונאנקה מכאב, תוך תחנונים מהם לחדול. בעוד שאחד מהשלושה מחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, במקביל אחר החדיר את איבר מינו לפיה – כאשר השלושה התחלפו ביניהם בכל פעם. כל זאת תוך שהם מדברים על קיומו של רובה ברכב. בסיום, המבקש הורה למתלוננת לצאת מהרכב, ועת היא התיישבה בבכיה על האדמה – הוא ניגש לעברה, הורה לה לפתוח את פיה, סטר לה כאשר היא סירבה, החדיר את איבר מינו לפיה והגיע לסיפוקו. אז נטשו המבקש והאחרים את המתלוננת במקום האירוע.

2. לקראת סיום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו בפועל, פנה המבקש לועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם. בהחלטתה, הועדה נתנה משקל לכך שהמבקש מודה באופן מלא במיוחס לו וחש בושה ואשמה, לכך שהוא נעדר עבירות משמעת ומצוי בסבב חופשות, לוקח חלק בטיפול, שמדובר במאסרו הראשון ולגילו הצעיר בעת ביצוע העבירות. תוך מתן משקל לאלו, הוחלט על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים.

          המשיבה עתרה לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי החלטת הועדה חרגה ממתחם הסבירות ועל כן היא בטלה. בפסק הדין הוטעם כי הועדה לא נתנה משקל מספק לשיקולים שונים המנויים סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי), וחובה לתת להם משקל

          המבקש גורס כי לא היה מקום להתערב בשיקול דעתה של ועדת השחרורים, אשר נתנה משקל ראוי לכל השיקולים הרלוונטיים. לטענתו, הוא אינו משולב בטיפול פרטני נוכח נוהלי שירות בתי הסוהר ומשטרת ישראל. עוד הוא גורס כי על פי נוהלי רש"א, אין תכניות שיקום העולות על תקופה של 24 חודשים, ואסירים רבים, לרבות עברייני מין, שוחררו למרות ששחרורם על תנאי הוא לתקופה ארוכה יותר. לטעמו, הדבר מפחית בצורה מספקת ממסוכנותו נוכח הנסיבות. בנוגע לפיצוי שנפסק למתלוננות, טוען המבקש כי הוא עשה את כל שביכולתו לשלמו.

3. לאחר עיון בבקשה, מצאתי כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. קביעתה של ערכאה קמא נסמכה בראש ובראשונה על כך שועדת השחרורים לא נתנה משקל הולם לחומרת העבירה, לנסיבות ביצועה ולתוצאותיה, בהתאם למצוות הדין בסעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי. בשיקולים אלה יש ללמד על הסיכון הצפוי משחרורו של אסיר לשלום הציבור.

המקרים חמורים מאוד. מדובר בשני אירועים שונים, אשר בוצעו בהפרש של ימים ספורים וכללו מספר רב של עבירות. חלקו של המבקש ניכר ומשמעותי בהן, ועולה כי הוא היה הרוח החיה בביצוע, כפי שבין היתר מלמד העונש שנגזר עליו במסגרת הסדר הטיעון. לכך יש להוסיף שהמעשים בוצעו בצורה מתוכננת, תוך יצירת פערי כוחות בין נפגעות העבירה לבין הנאשמים, אשר פעלו בצוותא חדא. כל זאת תוך הטלת טרור ומורא על נפגעות העבירה אשר נחטפו, כאשר אחת מהן אף קטינה. המבקש, ביחד עם האחרים, ביצע במתלוננות אונס סימולטני וחזרתי, כאשר קורבנות העבירה לא יודעות מתי הוא יגמר, ואם בכלל הן יזכו לצאת מהסיטואציה. הם גרמו לנפגעות העבירה בזדון ובמכוון תחושות אלו, עת איימו עליהן עם נשק קר, ודיברו על כך שיש בחזקתם נשק חם ועל היותם מחבלים, על מנת להפוך אותן לטרף קל וצייתן, כזה שלא יתנגד כשהם מבצעים בו את מעשיהם המתועבים.