פלוני נ' מדינת ישראל

1. לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט עמית א' יעקב), במ"ת 48213-01-17, מיום 4.4.2017. בגדרה של החלטה זו, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2. נגד העורר הוגש כתב אישום, האוחז שלושה אישומים, במסגרתם מיוחסות לעורר העבירות הבאות: אינוס קטינה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 345(ב)(1), בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (2 עבירות); מעשה מגונה בנסיבות אינוס בקטינה מתחת לגיל 16, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין (2 עבירות); אינוס קטינה שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; ומעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין.

3. במסגרת האישום הראשון נטען כי ביום 18.6.2015, הזמין העורר לדירתו, קטינה אשר גרה בשכנות לדירה שבה התגורר העורר באותה העת, ובנסיבות אלו, אנס העורר את הקטינה פעמיים, ואף ביצע בה מעשה מגונה (להלן: המתלוננת 1). מעובדות האישום השני עולה, כי ביום 1.7.2016, ביצע העורר מעשה מגונה בקטינה (להלן: המתלוננת 2), אשר פגש בה לראשונה בעת שקנתה מסטיק כלקוחה, בחנות בה עבד העורר כמוכר. על פי הנטען, לאחר שהמתלוננת 2 עזבה את החנות, העורר יצר עמה קשר באמצעות הפייסבוק, והזמין אותה לשוב ולהיפגש עמו בחנות, מאוחר יותר באותו היום. במהלך פגישתם זו, כך נטען, כפה העורר את המתלוננת 2 לבצע בו מין אוראלי. מהאישום השלישי עולה, כי בתקופה, אשר במהלכה שירת העורר כחייל ביישוב אלון מורה, נוצר קשר חברתי בינו ובין קטינה המתגוררת ביישוב (להלן: המתלוננת 3). ביום 20.9.2016, אסף העורר את הקטינה באופנוע השייך לו, ובהגיעם למסעדה מסוימת, עצר המבקש את האופנוע וביקש מהמתלוננת 3, כי תתלווה אליו לשירותים. באותן נסיבות, החדיר העורר את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת 3, ואף שפשף את איבר מינו במבושיה, עד שבא על סיפוקו.

4. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו. בבקשה נטען, כי המשיבה מחזיקה בידה ראיות לכאורה, להוכחת אשמתו של העורר, ובהן: הודעותיהן המפורטות של שלוש המתלוננות; הודעות של חברים, קרובי משפחה, ואנשי חינוך, מסביבתן הקרובה של המתלוננות; צילומים מזירת האירועים, הרלוונטיים לאישומים השני והשלישי; הובלה ושחזור שנערכו למתלוננת 3; דגימת דנ"א של העורר, אשר נלקחה מבגדיה התחתונים של המתלוננת 3; וגרסתו של העורר עצמו, אשר אישר כי יש לו היכרות עם שלוש המתלוננות, אך הכחיש כי קיים עמן מגע מיני. עוד נטען בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, כי לאור עבירות המין החמורות המיוחסות לו, קמה בעניינו של העורר עילת מעצר בגין מסוכנותו, וזאת מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בבקשה נטען בנוסף, כי קיים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחרר העורר, הוא ינסה לשבש הליכי משפט ולהתחמק מהדין, ולפיכך, נטען כי קמה עילה למעצרו, לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. כמו כן, נטען כי לחובת העורר עבר פלילי, הכולל הרשעה בגין עבירת אלימות במשפחה, מיום 5.12.2016, והרשעה נוספת, בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש, משנת 2013. לפיכך, גורסת המשיבה כי אין בנמצא חלופת מעצר אשר ביכולתה לאיין את מסוכנותו של העורר.

5. בדיון שהתקיים בבית משפט קמא, ביום 31.1.2017, הסכים בא-כוחו הקודם של העורר, עו"ד סאמר עלי, כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר, הגם שנטען כי היה על המשטרה לחקור את השאלה, האם המתלוננות לא דורבנו למסור עדות שקר על-ידי מי שהיתה בת זוגו של העורר, בעבר. בהחלטתו, מאותו היום, קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, והורה כי שירות המבחן יגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

6. בתסקיר המעצר הראשון שהגיש שירות המבחן, מיום 27.2.2017, נאמר כי נשקפת מן העורר רמת סיכון משמעותית. בתסקיר מעצר משלים, אשר נערך ביום 6.3.2017, נבחנה חלופת מעצר שהציע העורר, בבית הוריו בכפר סמיע, ובפיקוח אמו, אחיו הגדול, ושתי אחיותיו של העורר, הגדולות ממנו. שירות המבחן קבע, כי נוכח רמת הסיכון, ובהתחשב בהזדהותם של בני משפחתו של העורר עם מצוקתו, אל מול היעדר הבנה מצדם, באשר לעומק הבעייתיות והסיכון הנשקף מן העורר, אין ביכולתה של חלופת המעצר המוצעת להפחית את הסיכון הנשקף מהעורר, באופן מספק. בתסקיר משלים נוסף, מיום 2.4.2017, נבחנו דודו של העורר וגיסו, אשר הוצעו כמפקחים, שיסייעו לאמו של העורר, אשר הוצעה בתור המפקחת העיקרית. גם בפעם זו, קבע שירות המבחן כי המפקחים יתקשו להפחית את הסיכון הנשקף מהעורר, ולאור האמור, שירות המבחן אינו בא בהמלצה לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

7. ביום 4.4.2017, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו. זאת, לאחר שבית משפט קמא דחה את טענת בא-כוחו של העורר, לפיה תסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו של העורר אינם תסקירים שליליים, שכן לא נאמר בהם כי העורר "אינו בר שחרור כלל", אלא ששירות המבחן לא בא בהמלצה לשחררו. בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי תסקיר שלילי הוא תסקיר הקובע כי חלופת המעצר המוצעת אינה עונה על מטרות המעצר, ולכן לא ניתן להורות על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר. עוד ציין בית משפט קמא, כי ההלכה היא שסטייה מתסקיר שלילי של שירות המבחן תיעשה אך ורק מטעמים מיוחדים ולעיתים נדירות, תנאים אשר לא התקיימו בענייננו.

הערר