פלוני נ' מדינת ישראל ואח'

השופט י' עמית:

1. המערער, יליד 11.1999, הורשע בבית המשפט לנוער שבבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן), לאחר שמיעת ראיות, בשתי עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ובשתי עבירות של חבלה במזיד ברכב, לפי סעיפים 332(3) ו-413ה לחוק העונשין, התשל"ז-1977. זאת, בשל נטילת חלק בשני אירועים שהתרחשו בחודש הרמדאן לפני כשלוש שנים, במהלכם יידה אבנים, ביחד עם קטינים נוספים, על כלי רכב הנהוגים בידי יהודים בכביש 20. בגין מעשיו, נגזר על המערער עונש של 25 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ופיצוי לשנים-עשר נהגים שרכבם נפגע (המשיבים 13-2) בסך 1,500 ₪ כל אחד.

2. ערעורו של המערער נסב הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין. יצויין כי ערעורו של המערער מתמקד אך ורק בהרשעתו באירוע שהתרחש בשעות הערב של יום ה-22.6.2015 (להלן: האירוע הראשון).

           באשר לאירוע השני, שהתרחש בחלוף כ-24 שעות, בשעות הערב של יום ה-23.6.2015 (להלן: האירוע השני), אציין בקצרה כי המערער הודה בבית משפט קמא בעצם השתתפותו באירוע, בכך ששימש במהלכו כ"תצפיתן" ובכך שהשליך אבן. עם זאת, המערער טען כי לא הגיע לאירוע מתוך תכנון מוקדם ליידות אבנים, וכי לא השליך את האבן לעבר כלי רכב. בית משפט קמא דחה את גרסתו של המערער על בסיס שורה ארוכה של ראיות, לרבות סרטון של האירוע בו זוהה המערער, הודעותיהם של יתר הקטינים שהשתתפו באירוע, עדויות השוטרים שנכחו בזירת האירוע ועצרו את הנערים, וקשיים שנתגלו בגרסתו של המערער עצמו (אותה כינה בית המשפט "לא עקבית"). מכל מקום, כפי שצוין, האירוע השני אינו מהווה חלק מיריעת המחלוקת בערעור דנן, הנסב כאמור על הרשעתו של המערער בגין השתתפותו באירוע הראשון בלבד.

3. הרשעתו של המערער בגין השתתפותו באירוע הראשון התבססה בעיקרה על הודעות-הודאות של מספר קטינים שנעצרו עם המערער. הודעות אלו הוגשו לבית משפט קמא מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, לאחר שהקטינים הוכרזו עדים עוינים.

           ערעורו של המערער על הכרעת הדין מתמקד בטענה כי היה מקום לפסול את הודעות הקטינים בהתאם להלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: הלכת יששכרוב)). זאת, לטענתו, לנוכח הפרות שונות של זכויות הקטינים לפני חקירתם ובמהלכה, לרבות לפי הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער), ובין היתר: החזקתם במשך הלילה ללא מתן אפשרות לישון, "ככל הנראה כשהם אזוקים"; חקירתם בעודם חבולים לאחר שננקטה כלפיהם אלימות במהלך מעצרם; מסירת נוסח אזהרה מטעה לקטינים בפתיחת חקירתם; הרמת קול כלפי הקטינים; איומים שהופנו כלפיהם והבטחות לשחרורם ממעצר. לטענת המערער, ההפרות הנטענות צריכות להוביל לפסילת ההודעות שמסרו הקטינים נגדו, וזאת ללא קשר למהימנות ההודעות, ולמצער יש בהן כדי להפחית ממהימנות ההודעות.

           באשר לגזר הדין, המערער טוען כי יש מקום להקל בעונשו, בין היתר בהתחשב בעברו הנקי, גילו הצעיר, והתקופה הארוכה בה שהה בתנאים מגבילים (כשנתיים ימים). כן טוען המערער כי לא נמנה על יוזמי האירועים, אלא נגרר אחר קטינים אחרים בסיום תפילת הרמדאן. עוד נטען, כי אין להחמיר עם המערער לעומת שני הקטינים האחרים שהואשמו יחד אתו והורשעו לאחר שהודו באישומים המיוחסים להם. זאת, משום שבניגוד למערער, השניים לא נדרשו לשהות בתנאים מגבילים במשך תקופה ארוכה. לבסוף נטען כי יש להתחשב בטעות שנפלה בגזר דינו של בית משפט קמא, שכתב בתחילה כי יש לנכות את התקופה בה שהה המערער במעצר בתנאים מגבילים (מה שצפוי היה להותיר למערער כחודש מאסר בלבד), אולם בהמשך בית המשפט תיקן את טעותו וקבע כי אין לנכות תקופה זו, מה שהוביל למפח נפש למערער ולמשפחתו. באשר לרכיב הפיצוי, המערער טוען כי הנהגים פוצו, בין אם על ידי חברות הביטוח שביטחו את רכביהם ובין אם על ידי המדינה, ולכן אין מקום לפיצוי יתר ויש לבטל רכיב זה בגזר הדין.

4. דין הערעור להידחות על שני ראשיו, וזאת אף מבלי להידרש לסוגיית אופן החלתה של דוקטרינת הפסילה לפי הלכת יששכרוב על הודעתו של עד, להבדיל מהודעה של נאשם. בסוגיה זו הושמעו דעות שונות בפסיקתו של בית משפט זה (ראו, בין היתר, דברי השופט א' א' לוי בע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ז'אנו, פס' 17 (2.12.2010), כי כאשר מדובר בעד נדרשת פגיעה בעלת "עוצמה מיוחדת"; והשוו לדעת היחיד של השופט מזוז בע"פ 3237/15 יהודה נ' מדינת ישראל, פס' 50-40 (1.6.2016), הסבור כי דין הודעתו של עד לעניין זה כדין הודעת נאשם (השופט מזוז נותר במיעוט לגבי תוצאת פסק הדין); כן ראו תיאור העמדות בסוגיה בע"פ 7679/14 זהאדה נ' מדינת ישראל, פס' 48 לפסק דינו של השופט סולברג (15.8.2016), וכן הערת השופט הנדל כי "באופן מובנה הפגיעה בעד אינה דומה לפגיעה בנאשם"(שם, פס' ג)).

           הטעם לכך שאיני נדרש לסוגיה זו במסגרת הערעור דנן, נעוץ בכך שיש בנמצא די ראיות כדי לבסס את הרשעתו של המערער, אף בהינתן קיומה של פגיעה מסוימת בזכויות הקטינים. אפרט בקצרה.