פלוני נ' המחלקה לשירותים חברתיים – עירייה פלונית

 בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 1.8.2026 בענ"א 46859-05-26 שניתן על-ידי כבוד השופטת ד' מרשק מרום

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 1.8.2026 (ענ"א 46859-05-26, השופטת ד' מרשק מרום). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו והחלטתו של בית המשפט לנוער בבית משפט השלום בנתניה מימים 16.4.2026 ו-6.5.2026 בהתאמה (תנ"ז 43236-02-25, השופט ב"צ קבלר). בצדה של בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע.

2.המבקש הוא אביו והמשמורן של הקטין, יליד שנת 2011 (להלן: הקטין). המבקש אינו נמצא בזוגיות עם אמו של הקטין והוא ההורה שמגדל אותו. מבלי לפרט יצוין כי מאז שנת 2021 מתקבלים דיווחים בעניינו של הקטין הנוגעים להתנהגותו, לרבות מעורבות בקטטות, אי-הגעה למסגרות לימודיות ושוטטות ללא השגחה. עוד נטען כי המבקש אינו משתף פעולה עם גורמי הטיפול והחינוך ועומד על כך שהקטין יקבל חינוך ביתי. ההליכים בעניין הקטין סבוכים, ובהקשר הנוכחי די בהצגת תמצית העובדות.

3.על רקע האמור, ביום 17.2.2025 הוגשה בקשה מטעם המשיבה להכרזה על הקטין כקטין נזקק. ביום 9.3.2025 הורה בית משפט השלום, בסופו של דיון שבו נכחו המבקש והקטין, על תקופת ניסיון בת 30 יום שבה הוא יתייצב למסגרתו הלימודית שלו מבלי שיוכר כקטין נזקק. תקופה זו הוארכה עד ליום 19.5.2025 על רקע דיווח על שיפור מסוים במצבו של הקטין. עם זאת, ביום 18.5.2025 התקבל דיווח נוסף לפיו לא חל שיפור משמעותי בכל הנוגע להשתלבותו של הקטין במסגרת הלימודית וכן צוין בו כי המבקש אינו משתף פעולה עם התהליך.

4.בדיון שהתקיים ביום 10.9.2025 המבקש, שלא היה מיוצג בהליכים אלו, טען כי תסקירי שירותי הרווחה אינם מבוססים כדבעי והעלה טענות במישור העובדתי, לרבות בדבר הצורך לזמן עדים שונים. בהמשך לכך, בסופו של הדיון קבע בית משפט השלום כי התיק ייקבע להליך הוכחות.

5.בתמצית, יצוין כי התקיימו שני דיוני הוכחות שבהם נשמעו עדויות של מנהלת בית הספר, היועצות החינוכיות בבית הספר, העו"ס לחוק הנוער, וכן נשמעו עדויותיהם של המבקש ואמו של המבקש. בסופו של דבר, ניתן פסק הדין הנזכר בפתח הדברים שבו בית משפט השלום הכריז על הקטין כקטין נזקק. בית משפט השלום קבע כי הוריו של הקטין אינם מסוגלים לטפל בו או מזניחים את טיפול זה במובנו של סעיף 2(2) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער) וכי הוא עלול להיפגע כמובנו של סעיף 2(6) לאותו החוק. בית משפט השלום ביסס את מסקנתו על העדויות ששמע אותן מצא כמהימנות. כך, נקבע כי היעדר הטיפול באספקט החינוכי של הילד, כולל עמידה במטלות לימודיות, מניעת שוטטות והנחלת משמעת עצמית, מלמד על כך שהקטין הוא קטין נזקק. עוד צוין כי הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עמדותיו של המבקש כנגד המערכת, שהלכה למעשה נותנות גיבוי להתנהגות של הקטין. בית משפט השלום קבע עוד כי משך הזמן והתדירות שבה התקבלו דיווחים על התנהגותו שלו הקטין מלמדים כי המבקש אינו יכול לדאוג לצרכיו. לבסוף נקבע כי יישמעו טענות בעניין הוצאתו של הקטין ממשמורת המבקש שזו דרך הטיפול שהתבקשה, ותיבחן השמתו במסגרת חוץ ביתית.

6.מבלי להרחיב, בהחלטה הנזכרת בפתח הדברים, לאחר שהתקבל תסקיר ואף התקיים דיון בעניין, בית משפט השלום הוציא צו השגחה בקהילה לפי סעיף 3(3) לחוק הנוער וקבע כי הקטין ישתלב במסגרת טיפולית לנוער (להלן: מט"ל) בעירו בשעות אחר הצהריים. עוד נקבע כי הקטין יקיים פגישה עם העובדת הסוציאלית לחוק הנוער מדי שבוע. תוקף הצו הוא עד ליום 15.4.2027.

7.ביום 17.5.2026 המבקש הגיש ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לקיומם של הזנחה חמורה, מסוכנות ממשית או חוסר מסוגלות הורית באופן שיצדיק הכרזה על הקטין כקטין נזקק. המבקש הדגיש כי לשיטתו בית משפט השלום הסתמך יתר על המידה על דיווחיו של בית הספר. כן נטען כי המקרה עלול ליצור "הרחבה מסוכנת של מנגנון הנזקקות" למקרים של מחלוקת עם מערכת החינוך מצד ההורים או התנגדות להליך טיפולי מסוים. כן נטען כי הגדרתו של הקטין כקטין נזקק תפגע בו בעתיד. בד בבד עם הגשת הערעור המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע.

8.ביום 7.6.2026 הוגשה תגובת המשיבה ובה היא התנגדה לבקשה לעיכוב ביצוע בטענה כי לא ייגרם נזק למבקש אם הוראותיו של בית משפט השלום יבוצעו וכי סיכויי הערעור ממילא נמוכים. לגוף הערעור, המשיבה טענה כי דינו להידחות מאחר שהוא ממוקד בעיקרו בממצאים עובדתיים, וכי אין לבחון מחדש את הקביעות העובדתיות של בית משפט השלום. כמו כן צוין כי המבקש העלה טענות כלליות מבלי להצביע על פגם קונקרטי כלשהו בהחלטות שהתקבלו. אשר להכרזה על נזקקות נטען כי הסיבות לחוסר המסוגלות של המבקש לטפל בקטין אינן רלוונטיות וכי יש לבחון את התוצאה בלבד, קרי את חוסר היכולת ההורית, בהתאם לחוק הנוער.