פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה

           לפנַי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' אברבנאל) מיום 16.1.2018 במ"ת 43845-12-17, בגדרה התקבלה בקשת המשיב להורות על מעצרו של העורר עד להכרעה בעתירה להכריז עליו בר-הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה).

הרקע לערר

1. ביום 21.12.2017 הגיש המשיב עתירה להכריז על העורר בר-הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה (תה"ג 43874-12-17, להלן: העתירה). על פי המתואר בעתירה, ביום 31.1.2017 התקבלה בישראל בקשה מטעם ממשלת ארצות הברית להסגרת העורר אשר מבוקש במדינת פנסילבניה. זאת במטרה להעמידו שם לדין בגין עבירת אינוס שביצע בשטחה בשנת 2004. הרשויות האמריקניות צירפו לבקשה את חומר הראיות שכלל בין היתר תצהירים של התובע בתיק, החוקר, המתלוננת וכן חומר חקירה נוסף. מהחומר שצורף לבקשת ההסגרה עולה כי בשנת 2004 הייתה בבעלות העורר חנות בגדים בעיר דורמונט שבמדינת פנסילבניה. ביום 6.9.2004 נכנסה לחנות המתלוננת, שהייתה באותה עת בת כ-15 שנים, ביחד עם חברתה. העורר החמיא לעוררת על השיזוף שלה והציע לה ולחברתה להיכנס לחדרי שיזוף שהיו סמוכים לחנות. לאחר דין ודברים נעתרה המתלוננת להצעתו. בשעה ששהו העורר והמתלוננת לבדם בחדר השיזוף, מרח העורר קרם שיזוף על רגליה של המתלוננת, נגע בבטנה ללא הסכמתה והחדיר את אצבעו לאיבר מינה. לאחר מכן, הפיל העורר את המתלוננת על מיטת השיזוף ובעל אותה שלא בהסכמתה. משניסתה המתלוננת להתרחק מהעורר, הלה אחז בה בכוח ומנע ממנה לעשות כן. משסיים העורר לבצע בה את זממו, הורה לה שלא לספר לאיש על שאירע.

2. לאחר שהוגשה תלונה בעניין למשטרת פנסילבניה, הוצא נגד העורר צו מעצר. ביום 7.9.2004 הוא נעצר אך שוחרר מיד בכפוף להפקדת ערבות בסך של 25,000 דולר, לשם הבטחת התייצבותו לחקירה ולמשפט. ביום 25.9.2004 נמלט העורר לישראל. לאחר שלא התייצב לדיונים בפנסילבניה שנקבעו בעניינו, הוצאו נגדו צווי מעצר נוספים והטיפול הועבר ללשכת החקירות הפדראלית (FBI). כאמור, ביום 31.1.2017 הוגשה בישראל הבקשה להסגרתו לשם העמדתו לדין במדינת פנסילבניה.

3. ביום 19.12.2017 נעצר העורר בישראל והוחזק במעצר למשך כ-36 שעות עד שהדיון בעניינו נדון לראשונה לפני שופט. בד בבד עם הגשת העתירה ביום 21.12.2017, הגיש המשיב גם בקשה למעצרו של העורר עד להכרעה בעתירה. נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר וכי קמה עילת מעצר בעניינו, הן בשל מסוכנותו לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לו והן מפאת החשש מהימלטותו מאימת הדין. העורר מצדו הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של מעצר בפיקוח אלקטרוני. הוא טען כי אין חשש שינסה להימלט מישראל, כי הוא לא ידע על האיסור לצאת מגבולות ארצות הברית לאחר שחרורו בערבות וכי שהותו במעצר שעה שמצבו הבריאותי לקוי עלולה להעמידו בסכנה. מתסקיר מעצר מיום 14.1.2018 שהוגש בעניינו של העורר עלה כי קיים סיכון להישנות עבירות דומות וסיכון גבוה להימלטות מאימת הדין. כן צוין כי אין בחלופת המעצר שהוצעה על ידו, על פיה יהיה נתון במעצר בפיקוח אלקטרוני ובפיקוחם של בני משפחתו, כדי לאיין את הסיכון הנשקף ממנו כאמור. לכן, שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרורו לחלופה.

4. בהחלטתו מיום 16.1.2018 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד להכרעה בעתירה. צוין כי הגם שחומרת המעשים המיוחסים לו מעידה על מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו, עילה זו נחלשת משמעותית לנוכח עברו הנקי וחלוף הזמן (כ-13 שנים) ממועד ביצוע העבירה. עם זאת, הואיל ולעורר צפוי עונש מאסר בפועל אם יורשע בדין ומאחר שלא היסס לחמוק מארצות הברית בניגוד לתנאים המגבילים שנקבעו בעניינו, נקבע כי קיים חשש ממשי שהעורר ינסה להימלט מאימת הדין. בית המשפט דחה את טענת העורר לפיה לא הוכח כי הפר את תנאי השחרור. לא רק שהעורר הפקיד ערבות להבטחת התייצבותו בחקירה ובמשפט בארצות הברית, הוא אף התחייב להפקיד את דרכונו עד ליום 26.9.2004. אלא שהוא נמלט לישראל יום לפני המועד שנקבע להפקדה כאמור. התנהלות זו של העורר אינה מאפשרת לתת בו אמון ולהורות על שחרורו לחלופה. כן ניתן משקל לכך שמרכז חייו אינו בישראל ולהתרשמותו השלילית של שירות המבחן מהעורר ומהמפקחים שהוצעו על ידו. לפיכך, נקבע כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי להבטיח את התייצבותו למשפט ועל כן הוארך מעצרו עד להכרעה בעתירה.

           מכאן הערר שלפנַי.

טענות הצדדים

5. עיקר טיעוני העורר מופנים נגד קביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של עילת מעצר בעניינו. אשר לעילת המסוכנות, טוען העורר כי הערכת שירות המבחן את מסוכנותו כגבוהה נסמכת רק על כך שהוא מכחיש את המיוחס לו. אין לקבל קביעה זו ולוּ בשל כך שאימוצהּ משמעה שדינו של כל מבוקש להסגרה המכחיש את המיוחס לו יהא מעצר עד תום ההליכים. כן יש לתת משקל לעברו הפלילי הנקי בעת בחינת מסוכנותו. אשר לעילה בדבר החשש מהימלטותו מאימת הדין, העורר מציין כי מרכז חייו בישראל והוא חוזר על טיעוניו כפי שנטענו לפני בית המשפט המחוזי, לפיהם אין ראיות לכך שהרשויות האמריקניות הורו לו להפקיד את דרכונו, שזומן לדיונים או שהפקיד ערבות בטרם שוחרר ממעצר. עוד מוסיף העורר, כי חלפו שנים רבות מהמועד שבו לכאורה בוצעה העבירה, מה שמפחית את העילות שעליהן נשען המשיב בבקשה לעצרו. יש גם לתת משקל למצבו הבריאותי הלקוי, ובכלל זה בעיות רפואיות ומחלת הדיכאון, אשר צפוי להחמיר ככל שיוחזק במעצר. על כן העורר סבור כי יש מקום להורות על מעצרו בפיקוח אלקטרוני.

6. העורר גם טוען נגד חוקתיות סעיף 7 לחוק ההסגרה, המאפשר להחזיק במעצר את מי שהוגשה בקשה להסגרתו, למשך 48 שעות עד שיובא לפני שופט לשם קבלת צו מעצר. בניגוד להסדר פוגעני זה, חקיקת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) הביאה עמה שינוי של ממש בדיני המעצרים. כך, קוּצר משך הזמן המירבי להבאת עצור לפני שופט, מ-48 שעות ל-24 שעות בלבד. לטענת העורר, הצורך בתיקון סעיף 7 לחוק ההסגרה, בהתאם לשינוי שחל בדיני המעצרים בשנת 1996 כאמור, נעלם מעינו של המחוקק. הוראת סעיף זה עומדת בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל כן היא אינה חוקתית.