פלוני נ' בן ג'אבר

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף של עזבון. אבהיר כי התובעים לא היו תלויים בתובעת ויש על כך הסכמה של הנתבעים בהמשך לישיבת בית המשפט שבה אמר בית המשפט את דברו בהקשר זה.

התביעה של התובעים נגד נתבעת 2 (קרנית) נדחתה לפי חוק הפלת"ד ועל כן מוגשת תביעת התובעים על פי פקודת הנזיקין.

על פי נסיבות התאונה, ביום  18.2.15 פגע הנתבע ברכב שבו נהגה המנוחה, הפגיעה היתה בצומת כאשר הנתבע הגיע במהירות מופרזת ללא ציות לאור אדום. לטענת התובעים המנוחה החלה להיכנס ברכבה לצומת לאחר שהאור ברמזור בכיוון נסיעתה היה ירוק.  התובעים טוענים בנוסף, כי הנתבע היה שיכור ובדמו ריכוז של 76 מ"ל אלכוהול. המנוחה נפגעה אנושות ולמחרת נפטרה בבית החולים.

התובעים מפנים בהקשר זה לפסק הדין המרשיע את הנתבע אשר ניתן במסגרת ת.פ. 17606-07-15 בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני כבוד השופט סעב ובמהלכו קבע כבוד השופט סעב בהכרעת הדין, כי  הוא דוחה את עדות הנתבע (הוא הנאשם) כי נכנס לצומת באור ירוק וגרסה זו עומדת בסתירה מוחלטת לכל הראיות ומסקנתו היא שהנתבע נכנס לצומת באור אדום. עוד קבע כבוד השופט סעב בהכרעת הדין,  כי הנתבע  נהג בשכרות ותחת השפעת משקה משכר. בנוסף נקבע, כי הנתבע נהג במהירות בלתי סבירה שאינה תואמת את תנאי הדרך וכשהוא שיכור כאמור. הנתבע הורשע  בעבירות הבאות:

הריגה, נהיגה תחת השפעת משקה משכר, נהיגה בשכרות, אי ציות לרמזור אדום, נהיגה במהירות בלתי סבירה וגרימת חבלה של ממש.

גזר הדין שהוטל עליו היה 5 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון במשך 12 שנים, תשלום קנס של 5,000 ₪ ופיצוי לעיזבון המנוחה בסך 25,000 ₪. עוד ציין כבוד השופט סעב בפסק הדין ואני מצטט: " כשקבעתי סכום זה לקחתי בחשבון את העובדה כי זכותה של משפחת המנוחה לדרוש את הפיצוי המלא בגין נזקיה במסגרת תביעה אזרחית".

לאור פסק הדין המרשיע החלוט מפנים התובעים לסעיף 42 (א) (א) לפקודת הראיות ולעובדה כי הנתבע לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור מכוח סעיף 42 (א) (ג) את ממצאי פסק הדין הפלילי החלוט  המרשיע ואף למעשה לא הגיש ראיות כלל. משכך טוענים התובעים, כי התביעה הוכחה בעצם אירוע התאונה ובאחריות הנתבע לאירוע מכוח הוראות פסק הדין הפלילי המרשיע את הנתבע וקובע הפרות להוראות חקוקות ובהעדר ראיות כלשהן שהוגשו מצד הנתבע.

הנתבע בסיכומיו טוען, כי דין התביעה נגדו לפי פקודת הנזיקין להידחות לאור העובדה שמדובר בתאונת דרכים עליה צריך לחול חוק הפלת"ד. על פי סעיף 8 ועיקרון "ייחוד עילה", אין מקום לתבוע על פי פקודת הנזיקין.

התובע מס' 1 (אביה של המנוחה) העיד בישיבה מיום 16.4.19 כי הוא הבעלים של הרכב בו נהגה המנוחה והוא זה שגם היה משתמש ברכב כמו גם המנוחה וכי המנוחה התגוררה בביתו. מכאן שלטענת הנתבע חל סעיף 7 (א) לחוק הפלת"ד שמקנה למנוחה זכות פיצוי לפי חוק הפלת"ד. המנוחה נהגה ברכב אביה הבעלים של הרכב ומאחר והאבא גם הוא זה שנהג ברכב, חזקה כי המנוחה סברה בתום לב כי הרכב מבוטח.

לא סביר שלא ידעה כי הרכב לא מבוטח לאור קרבת המשפחה בין המנוחה ואביה. עוד טוען הנתבע כי מאחר והנתונים של הכסוי הביטוחי נמצאים בשליטת התובעים (שהרי האבא הוא הבעלים של הרכב) הרי נטל הראיה מוטל היה על האב התובע להוכיח, כי בתו המנוחה כן ידעה כי הרכב לא היה מבוטח. ההימנעות מהצגת ראיות אלה, כמו תעודת הביטוח צריכה להיחשב לרעת התובעים. לא הובאה כל ראיה, כי המנוחה קיבלה דוחות תעבורה בגין נהיגה ללא ביטוח כדי להעיד על ידיעתה בדבר נהיגה בחוסר ביטוח או רצף הביטוחים של הרכב ועוד נתונים המעידים על ידיעתה בדבר חוסר ביטוח. עוד טוען הנתבע כי על מנת שיתקיים סעיף 7 א' לחוק הפלת"ד, צריכים לחול 3 תנאים, נהיגה בהיתר הבעלים (המתקיים בנסיבות העניין לטענתו לאור עדות האב), אי ידיעה לגבי העדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי) וסבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי). מאחר ולטענת הנתבע שלושת יסודות אלה חלים כאן ולאור סעיף 8 א' לחוק הפלת"ד מתקיים סעיף ייחוד העילה ודין התביעה לפי פקודתהנזיקין להידחות. התביעה לא הוגשה כנגד הבעלים של הרכב ולו בכדי, שכן התובע 1 הוא הבעלים של הרכב ומשכך מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב.

לחלופין אם בית המשפט ידחה טענות אלה טוען הנתבע ,כי דין התביעה על פי פקודת הנזיקין להידחות לגופה. התובעים הגישו ראיותיהם במסגרת תצהירי עדות ראשית ביום 5.1.18 אך לא צירפו לתצהירים כל ראיה בדבר אחריות הנתבע 1. לטענת הנתבע לא היה מקום לקבל את פסק הדין המרשיע כראיה. זאת ועוד, במועד הגשת פסק הדין המרשיע, פסק הדין לא היה חלוט כי הרי הוגש ערעור לבית המשפט העליון וכל עוד פסק הדין לא היה חלוט, לא ניתן היה להגישו כראיה.

בתשובת התובעים לסיכומי הנתבע מפנים ראשית התובעים לכך כי בסעיף 8 לכתב ההגנה כותב הנתבע: "העזיבון לא יכול לתובע לפי חוק הפלת"ד וזאת בהעדר ביטוח לרכב בו נהגה המנוחה ערב התאונה, כן אינו יכול לתבוע לפי פקודת הנזיקין היות והמנוחה היא האשמה הבלעדית בתאונה כאמור לעיל".

משכך, למעשה הנתבע טוען בכתב ההגכנה כי חוק הפלת"ד לא חל בנסיבות העניין וכל טענותיו בסיכומים מהווים איפוא משום "הרחבת חזית" אסורה. כל הטענות המתייחסות לסעיף 8 לחוק הפלת"ד בזיקה לסעיף 7 א' לחוק הפלת"ד מהוות הרחבת חזית וסותרות את האמור בכתב ההגנה לפיה טען הנתבע, כי כלל אין המדובר בתאונה שחל עליה חוק הפלת"ד.  התובעים מפנים לכך שלאור העובדה שהנתבע לא טען טענות אלה, נדחתה גם התביעה כנגד קרנית (הנתבעת 2).