פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח'

השופטת ע' ברון:

1. במוקד העתירה שלפנינו ניצב רצונו של העותר לבטל את הסכם הגירושין בינו לבין המשיבה 3 (להלן: המשיבה), שקיבל תוקף של פסק דין בשנת 2012. העתירה מופנית כלפי החלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 4.1.2017 לדחות את תביעת העותר לביטול הסכם הגירושין מחמת היותו הסכם למראית עין. ביום 21.6.2017 דחה בית הדין הרבני הגדול בירושלים ערעור שהגיש העותר, והעתירה נסובה אף על החלטה זו (להלן בהתאמה: בית הדין הגדול ו-בית הדין האזורי, וביחד: בתי הדין).

רקע והליכים קודמים

2. העותר והמשיבה נישאו בשנת 1991 והיו נשואים במשך למעלה מעשרים שנים שבמהלכן נולדו להם ארבעה ילדים. ביום 2.1.2012 הופיעו הצדדים לפני בית הדין האזורי על מנת להתגרש, ובתוך כך הציגו את הסכם הגירושין מיום 11.3.2011 (להלן: הסכם הגירושין או ההסכם) – ובו ביום ניתן לו תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם הסדירו בני הזוג את המשמורת על ילדיהם, מזונות הילדים וכן את חלוקת הרכוש והממון בין השניים. בין היתר, הוסכם כי שתי דירות וחנות שהיו בבעלותם המשותפת של בני הזוג (להלן: הנכסים) יועברו לחזקתה הבלעדית של המשיבה, בעוד הזכויות בחברת XXX (להלן: החברה) יוותרו במלואן בידי העותר. ביום 3.1.2012, יום לאחר אישור ההסכם, התגרשו בני הזוג.

3. בחלוף כשלוש שנים וחצי, ביום 13.5.2015, הגיש העותר תביעה לביטול הגט והסכם הגירושין בטענה כי אלה נעשו למראית עין (להלן: התביעה); ובית הדין האזורי התבקש להכריז על המשיבה כמורדת ולהורות על חלוקה חדשה של הרכוש המשותף באופן שמעדיף חלוקה לא שוויונית לטובת העותר. במסגרת התביעה נטען כי ההסכם נערך על רקע חקירה של מס הכנסה שבסופה חויבה החברה בתשלום חובות מס וקנסות, כאשר תכליתו הייתה למנוע את גביית חובות המס והקנסות על דרך של מימוש הנכסים. בהקשר זה ציין העותר כי "במסגרת החלטה שיפוטית ניתנה לבעל (לעותר-ע'ב') 'ברירת קנס' תשלום קנס של כ-500 אלף ש"ח או 12 חודשי מאסר בעבורם"; ועוד לדברי העותר המשיבה היא שדחקה בו "לקבל את ברירת המאסר במקום מכירת אחד הנכסים לסגירת החוב". העותר הוסיף וטען כי לאחר הגירושין המשיכו בני הזוג להתגורר יחד תחת קורת גג אחת וכי רק בינואר 2014, על רקע משבר בין השניים, החליטה המשיבה לסלקו מביתם המשותף ולעשות שימוש בהסכם הפיקטיבי על מנת לנשלו מנכסיו. המשיבה מצידה טענה כי הסכם הגירושין והגירושין עצמם כנים ונעשו בכוונה לקיימם. כן טענה המשיבה כי יכולת ההשתכרות של העותר גבוהה ועל כן, ובניגוד לתמונה שביקש לצייר, הגירושין לא הותירו אותו חסר כל.

           ביום 4.1.2017, דחה בית הדין האזורי את התביעה וקבע כי לא מתקיימים התנאים להורות על ביטול תוקפו של ההסכם. ראשית נקבע כי יש לדחות את הטענה לביטול ההסכם מחמת מרמה, משום שלבית הדין אין את הכלים להכריע בשאלה אם מדובר בפעולה לגיטימית לפי דיני המס. עוד נקבע כי מאחר שבמסגרת ההסכם העותר לא העביר למשיבה את כל נכסיו ונותר עם מקור פרנסתו בידיו, ניכר כי הוא יצא נשכר מההסכם – ומשכך אין בסיס לטענה כי עסקינן בחוזה למראית עין בלבד, שמעולם לא הייתה כוונה לקיימו. בהקשר זה נקבע כי אף אם ההסכם נוצר גם על מנת למנוע את גביית החובות מן הנכסים, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את ביטולו. נוסף על כך, נקבע כי לאחר הגירושין בני הזוג לא התגוררו יחד ומשכך לא ניתן כל ביטוי לפיקטיביות הנטענת של ההסכם. וייאמר כי במסגרת החלטת בית הדין האזורי צוין כי מאחר שלצדדים סודר גט לחומרא, ההחלטה נסובה על תוקפו של הסכם הגירושין בלבד ולא על סוגיית הגירושין לגופה. העותר מיאן להשלים עם החלטת בית הדין האזורי והגיש ערעור לבית הדין הגדול; וערעור זה נדחה על הסף ביום 21.6.2017. בהחלטת בית הדין הגדול נקבע כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של בית הדין האזורי; ואף הודגש כי בית הדין הגדול מצטרף למסקנתו. בית הדין הגדול הוסיף וציין כי התוצאה שאליה הגיע בית הדין האזורי מקבלת חיזוק לנוכח התנהלותו של העותר ש"מנסה בכל דרך לתעתע במוסדות למיניהם, ולייצר מצגי שווא (שעל חלקם אף ישב במאסר), ואף בפני ערכאת השיפוט הנוכחית". בנקודה זו העיר בית הדין הגדול כי מעיון במסמכי ההליך הפלילי שהתנהל נגד העותר ניכר כי בניגוד לאופן הצגת הדברים על ידו, לא ניתנה לו אפשרות לבחור בין קנס למאסר וזאת בשל חומרת העבירות שיוחסו לו – ואף בגין הטעיה זו נקבע כי אין ליתן אמון בדברי העותר.

החלטות אלה הן שעומדות ביסוד העתירה דנן.

הטענות בעתירה

4. במסגרת העתירה מבקש העותר את ביטול החלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול; וכן את ביטול הסכם הגירושין. לטענת העותר, חרף המשקל שהעניק בית הדין האזורי לעובדה שהוא נותר עם מקור פרנסתו בידיו, סוגיית שווי עסקיו לא זכתה לליבון במסגרת ההליך שהתנהל לפניו; ומאחר שלא ניתנה לו הזדמנות להביא הוכחות בנדון, נפגעה באופן משמעותי זכות הטיעון שלו. משכך, נטען כי יש להתערב בהחלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול משום הפגיעה בכללי הצדק הטבעיים שטמונה בהן. עוד טוען העותר כי משנמצא כי ההסכם נועד להברחת נכסים, נדרש היה לבטלו בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). העותר מוסיף וטוען כי בית הדין הגדול שגה בפרשנות דבריו בנוגע להליך הפלילי שהתנהל בעניינו ולמאסר שהושת עליו, וכי טעות זו יש בה כדי לשמוט את הקרקע מהחלטתו.