פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח'

השופט י' דנציגר:

           לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי המורה למשיב 1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול) ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו (כבוד הדיינים א' איגרא; א' כץ וש' שפירא) מיום 14.2.2017, וכן להורות למשיב 2 (להלן: בית הדין הרבני האזורי; ביחד יכונו להלן: בתי הדין הרבניים) ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו (כבוד הדיינים י' אלמליח; ש' תם וי' מרוה) מיום 22.3.2016 ופסק דינו המשלים מיום 18.4.2016.

רקע והחלטות בתי הדין הרבניים

1. העותר והמשיבה 3 נישאו זה לזו בשנת 1995 ולהם שני ילדים משותפים בגילאים 19 ו-21. עובר לנישואיה לעותר, קיבלה המשיבה 3 במתנה מהוריה דירה ברמת גן, והיא נרשמה על שמה בלבד (להלן: הדירה). דירה זו הושכרה על ידי בני הזוג, ובמשך שנות נישואיהם נכנסו דמי השכירות לחשבונם המשותף, ובין היתר שימשו לשיפוץ ואחזקת הדירה, וכן לכיסוי משכנתא שלקחו בני הזוג לצורך הרחבת בית מגוריהם שבקיבוץ, בו גדל העותר (להלן: בית המגורים).

2. בשנת 2004 הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, במסגרתה כרך גם את נושאי המשמורת, הרכוש והמזונות. בשנת 2006 התגרשו בני הזוג, והוסכם כי ענייני הרכוש יידונו רק לאחר הגירושין.

3. במסגרת ההליכים שהתנהלו בענייני הרכוש של בני הזוג, יצוין כי ביום 21.5.2006 קבע רשם האגודות השיתופיות כי המשיבה 3 הינה חברת קיבוץ, ומשכך יש לה חלק שווה בבית המגורים של הזוג בקיבוץ. כן נקבע בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 22.2.2007, כי השניים יישאו במשותף בתשלומי המשכנתא שנלקחה לצורך בית המגורים. בהמשך, הגיש העותר תביעה לחלוקת רכוש לבית הדין הרבני האזורי, במסגרתה עתר בין היתר לקבל את חלקו במיטלטלין של השניים, וכן לקבלת החזר על הכספים שהשקיע בשיפוץ הדירה. לענייננו יצוין, כי בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 12.4.2011, אשר ניתנה במסגרת ערעורו של העותר על החלטת בית הדין הרבני האזורי, נקבע כי יש להחזיר את הדיון בנוגע לכספים שהשקיע העותר בדירה לבית הדין הרבני האזורי, להשלמת פסק הדין. עם זאת, בית הדין הרבני הגדול ציין כי לשיטתו מדובר בהשקעה שנעשתה לפני שנים, כאשר דמי השכירות מהדירה שימשו את בני הזוג לתשלום המשכנתא, ועל כן "לא ניתן היום לבא ולדרוש את ההשבחה" מקום בו "השבח כבר החזיר את עצמו לאחר שנים שהדירה הושכרה".

4. בהמשך לכך, הגיש העותר תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה עתר כי יוצהר שהוא זכאי להירשם כבעלים על מחצית הדירה, מכוח כוונת שיתוף של הצדדים. ואולם בהחלטתו מיום 22.8.2012 מחק בית המשפט לענייני משפחה את התביעה על הסף, וקבע כי הסמכות לדון בטענותיו של העותר נתונה לבית הדין הרבני.

5. נוכח זאת הגיש העותר את תביעתו לבית הדין הרבני האזורי. בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 22.3.2016, היא מושא העתירה דנן, קבע תחילה בית הדין כי בתביעתו הנוכחית שינה העותר את טענותיו, שכן בתביעתו המקורית ובכל כתבי בי דין שהגיש במרוצת השנים, התייחס הלה לדירה כרכושה של המשיבה 3, ותבע רק את השבת הכספים שהשקיע בשיפוץ הדירה. כעת, כאמור, טוען העותר לבעלות על מחצית הדירה, מכוח עקרון של כוונת שיתוף בה, וכן מן הטעם שמשנקבע כי המשיבה 3 זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים, צודק יהיה שהוא יזכה במחצית הזכויות בדירה. בית הדין הרבני האזורי דחה את טענותיו של העותר, וקבע כי משהצהיר העותר לאורך השנים במפורש שאין לו תביעת בעלות על הדירה, לא ניתן לקבל עתה טענה הסותרת זאת. לגוף הדברים, נקבע כי הדירה הייתה בבעלות המשיבה 3 קודם לנישואיה לעותר, ולכן אין לו חלק בה. באשר לכספים שהשקיע העותר בדירה; נקבע כי העותר למעשה זנח תביעתו זו, שכן "לא ניתן לתבוע בכפיפה אחת גם החזר הוצאות וגם קביעת שיתוף. הבעל גם לא תבע תביעה זאת 'לחילופין'". כן נקבע כי יש לדחות רכיב זה גם מן הטעמים עליהם עמד בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו מיום 12.4.2011.

6. בהמשך לאמור, פסק בית הדין הרבני האזורי בהחלטה נוספת מיום 18.4.2016 כי העותר ישלם הוצאות משפט לזכות המשיבה 3 בסך 15,000 ש"ח.