פלוני ואח' נ' רסידו מאגרי אנוש בע"מ ואח'

צדדי ג':

1. יורי דלצה

2. נישה ניהול משאבים 2002 בע"מ
3. הראל חברה לביטוח בע"מ -ע"י ב"כ עו"ד אילנה יוסף

4. איילון חברה לביטוח בע"מ -ע"י ב"כ עו"ד שהם סלומון

5. מצלאויי חברה לבניין בע"מ

6. הפניקס חברה לביטוח בע"מ-ע"י ב"כ עו"ד שמרית כהן דאום

1. לפניי תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר על פי הנטען נגרמו לתובע, עובד זר מסין (להלן התובע 1), עת נפל מגובה ונחבל במהלך עבודתו באתר בנייה בו עבד ביום 22/5/06. התובע 2 הינו המוסד לביטוח לאומי אשר חבר לתביעה במסגרת תביעת שיבוב שהגיש נגד הנתבעים בגין תגמולים ששילם לתובע בעקבות התאונה.
2. התובע יליד XX/X/1961 היה בן 44 ביום התאונה, ובן 57 שנים כיום.
3. הנתבעת 1, רסידו מאגרי אנוש בע"מ, היא חברת כוח אדם, שהייתה המעבידה של התובע בכל התאריכים הרלוונטיים לתביעה זו והגורם ששלח אותו לעבודה אצל הנתבעת 3, מצלוואי חברה לבניין בע"מ, חברה לביצוע עבודות בנייה הנדסית, ששימשה הקבלן הראשי מבצע העבודה. הנתבעת 2 הפניקס, חברה לביטוח בע"מ, היא מבטחת אחריות וחבות הנתבעת 3 בקשר לתאונה. הנתבעת 4, איילון חברה לביטוח בע"מ, היא מבטחתה של הנתבעת 1. הנתבע 5, יורי דלדה, הוא מפעיל המנוף אשר פעל באתר. הנתבעת 6, נישה ניהול משאבים 2002 בע"מ, הינה מעסיקתו של הנתבע 5 והגורם ששלח אותו לעבוד אצל הנתבעת  3ביום האירוע. הנתבעת 7, הראל חברה לביטוח, היא המבטחת של הנתבעים 5-6.

4. צדדי ג' 1-3 הם הנתבעים 5-7 להם שיגרו הנתבעות 2-3 והנתבעות 1,4 הודעת צד ג'. הנתבעות 2, 3 שיגרו הודעת צד ג' אף לנתבעות 1, 4 , והנתבעות 1,4 שלחו הודעת צד ג' אף לנתבעות 2,3.

5. המחלוקת נסובה הן סביב נסיבות האירוע, הן לעניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.

  תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

6. לטענת התובע בכתב תביעתו, ביום האירוע עבד באתר הבניה בו שימשה הנתבעת 3 קבלן ראשי, וזאת לאחר שנשלח לאתר ע"י הנתבעת 1 חברת כוח האדם. לטענתו, במהלך עבודתו לפתע וללא התראה וללא תיאום עימו הרים המנוף אשר הופעל ע"י הנתבע 5 ארגז שפגע בתובע, וכתוצאה מכך איבד שיווי משקל ונפל לרצפת האתר ונפגע בכל חלקי גופו.

7. לטענתו, רשלנות הנתבעות מתבטאת בין היתר בכך שהעסיקו את התובע באתר לא בטיחותי, הנהיגו שיטות עבודה בלתי בטוחות בעבודה בגובה, לא סיפקו לתובע רתמת בטיחות, לא סיפקו סביבת עבודה, ובין היתר, לא סיפקו לו את הציוד המתאים לביצוע העבודה האמורה וכן את התנאים המתאימים והבטיחותיים לביצוע העבודה, לא הדריכו את התובע ואת הנתבע 5 לגבי שיטות העבודה הנכונות הבטוחות בעבודה, לא הזהירו בדרך כלשהי את התובע מפני הסכנות הטמונות בעבודה עם העגורן, לא נקטו באמצעי זהירות שהיה בהם כדי למנוע את התאונה, לא דאגו לתיאום בין הנתבע 5 ובין התובע 1 ועוד.

8. עוד מוסיף התובע כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לא הייתה לו הידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכן כי התאונה נגרמה ע"י נכס עליו היו לנתבעות שליטה מלאה.

טענות התובע 2

9. התובע 2 הצטרף לטענות התובע 1 בנוגע לרשלנות הנתבעות, למעט רשלנות הנתבעת 1 בנוגע אליה טען כי אינה אחראית לאירוע מתוך העובדה כי אחריותה התמצתה בדאגה לתנאים הסוציאליים של העובדים ללא כל נגיעה לתחום הבטיחות באתר.
10. התובע אף פירט את זכותו לשיפוי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

טענות הנתבעות 1 ו-4 לרבות הטענות בהודעות צד ג'.

11. הנתבעת 1 טענה כי למעשה סיכומי התובע נעדרו כל טענה כנגדה, ומשכך זנח התובע הלכה למעשה את התביעה נגדה.

12. לגופו של עניין טענה הנתבעת 1 כי עפ"י ההלכה הפסוקה די אם יראה המעביד בנסיבות אלה, כי הסתמך בתום לב על מצגי המזמין לנקיטה באמצעי בטיחות טובים ונאותים, כדי לשחררו מאחריות לנזקי עובדו. במקרה שלפנינו גורסת הנתבעת 1 כי הנתבעת 3 אכן הציגה בפניה מצג כאמור.

13. ובכל מקרה הנתבעת 1 כחברת כוח אדם ותו לא בהיותה חברה להשמת כוח אדם, ומי שאמונה על הבטחת תנאיהם הסוציאליים של עובדיה אינה יכולה ואינה מצופה להיכנס בנעלי "מבצע הבנייה" ובעל השליטה האפקטיבית בפועל על העובדים.

      בהודעת צד ג' ששיגרו הנתבעות 1,4 כלפי צדדי ג' טענו הנתבעות 1,4 כי יש לחייב את צדדי ג' בכל חיוביהן ככל שתתקבל התביעה נגדן משום היותם מונעי הנזק הטובים ביותר לקרות התאונה הנזיקית אף לשיטת התובע וכעולה באופן טבעי מעצם נסיבות התאונה. כמו כן ציינו הנתבעות 1,4 בהקשר זה כי אחריות הנתבעות 2-3 אף נובעת מן ההתחייבות החוזית של הנתבעת 3 כלפי הנתבעות 1 ו-4 מתוך היותה של הנתבעת 2 מבטחת של הנתבעת 3.

14. באשר לטענות הנתבעות 2-3 ששיגרו אליה הודעת צד ג', טענה הנתבעת 4 כי לנתבעות 2-3 אין כל עילת טיעון כלפיה, ויש לדחות את טענותיהן בהודעת צד ג' כאשר הנתבעת 1 מעולם לא התחייבה לכלול את הנתבעת 3 בפוליסה שהוציאה. לדבריהן, הנתבעת 3 התחייבה כאמור חוזית לשפות את הנתבעת 1 בגין כל נזק או חיוב כספי שיוטל על הנתבעת 1 ובגין כל מעשה או מחדל של הנתבעת 3 או מי מטעמה, וכן התחייבה לכלול את הנתבעת 1 בביטוח קבלנים שערכה. מטעמים אלו הנתבעות 2-3 מנועות מלטעון לכפל ביטוח, ובכל מקרה תניית השיפוי גוברת על כל טענה לכפל ביטוח.

טענות הנתבעות 2-3 לרבות בהודעות צד ג'

15. הנתבעות 2-3 מנגד הכחישו את אחריותן לתאונה, וטענו כי לא נהגו ברשלנות, וכי אין עילה להיפוך נטל הראייה. הנתבעות ציינו כי עדות התובע שהינה עדות יחידה לעניין אופן קרות התאונה אינה עקבית, ולא ניתן לתת בה אמון.

16. הנתבעות מוסיפות כי גרסתו של התובע כי נפגע לאחר תום הטיפול בארגז לא תאמה את דבריו בבית המשפט לפיהם נפגע במהלך עבודתו זו, כאשר רצונו להציג מצג כאילו נפגע במהלך העבודה מטרתה להבליע את העובדה שנפגע לאחר תום העבודה, והיה עליו לסור מדרכו של הארגז. בכך לטענתן, יש להצביע כי האחריות לתאונה נעוצה בו ובו בלבד. אי לכך יש לטענתן להשית על התובע, אשם תורם מכריע ו/או מלא.

17. הנתבעות אף הדגישו כי למעשה ככל שתתקבל גרסת התובע יש לייחס את האחריות לתאונה באופן בלעדי לנתבע 5 מפעיל המנוף ולנתבעת 6 האחראית עליו באחריות שילוחית, כיוון שהעסיקה מנהל עבודה מטעמה שהיה הגורם היחיד והבלעדי שנתן לתובע הוראות עבודה.

18. בהודעת צד ג' ששיגרו הנתבעות 2-3 כלפי הנתבעות 1,4 הן טענו כי יש לייחס אחריות לקרות התאונה לנתבעת 1 אשר הוכח כי לא פעלה כחברת כוח אדם שגרתית, אלא שהיא הייתה גורם פעיל באתר, והעסיקה מנהל עבודה מטעמה שהיה הגורם היחיד והבלעדי שנתן לתובע הוראות עבודה.

19. הנתבעות 2-3 הוסיפו בהודעת צד ג' שהגישו נגד נתבעות 1 ו-4 טענות באשר לקיומו של כיסוי ביטוחי מקביל לנתבעת 3 בפוליסה שהוציאה הנתבעת 4 ובהתאם לתחולתו של" כפל ביטוח" בין הנתבעת 2 לנתבעת 4 ביחס לשיעור חבותה הנזיקי של הנתבעת 2 כלפי התובע.

20. אשר להודעת צד ג' שנשלחה אליהן ע"י הנתבעות 1,4 טענו הנתבעות כי הנתבעת 1 לא תפקדה כאמור כחברת כוח אדם רגילה כאמור, אלא הייתה אמונה על תחום הבטיחות באתר. בכל מקרה לטענתן, הנתבעת 3 מילאה את כל חובותיה עפ"י כל דין ,וכי אין לה כל אחריות באשר לקרות התאונה. הנתבעות דחו אף טענות המודיעות באשר לאחריותן מכוח המישור החוזי עת החוזה בין הצדדים כבר אינו בתוקף. כן טענו אף כי תנית השיפוי אין לה בלאו הכי כל תוקף שעה שהנתבעת 3 לא התרשלה, ואפילו בהינתן גרסת התובע הרי לתנית השיפוי אין תוקף שעה שהנתבעת 1 התרשלה אף היא כמעסיק.

21. לבסוף הכחישו הנתבעות אף את הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובע לתאונה, כמו גם תוכן חוות הדעת שצורפה על ידו.

טענות הנתבעות 7-5 לרבות בהודעות צד ג'.

22. הנתבעות 6,5 הצטרפו לטענות הנתבעות 1,4 והכחישו את האירוע הנטען, את רשלנותן ואת שאר הנסיבות הנטענות ע"י התובע.

      הנתבעות 5,6 הדגישו כי מחומר הראיות עולה כי הנתבע 5 לא נהג ברשלנות, אלא, לטענתן, הנתבע 5 הוא מנופאי מוסמך בעל הכשרה בתחום, והתנהלותו הייתה ללא רבב. לטענת הנתבעות 5,6, הוכח כי בין התובע לנתבע 5 לא התקיים כל קשר עין במהלך האירוע, כך שככל שחוסר סינכרון בין התובע לנתבע 5 הוא שהוביל לתאונה, הרי שיש לייחס את האחריות לתאונה במלואה על הנתבעות 2,3 ו-1,4 אשר היו אמונות על הבטיחות באתר.

     הנתבעות הוסיפו כי בכל מקרה הנתבע 5 אינו נושא משרה ואינו אורגן של חברת הנתבעת 6, אלא שכיר , וכשכיר  אין להטיל עליו אחריות אישית עת לא הוצגה כל עילה ספציפית כלפיו.

      מטעמים אלו בין היתר גרסו הנתבעות 5,6 יש אף לדחות את הודעת צד ג' שהוגשה נגדן ע"י הנתבעות 2-3 והנתבעות 1 ו-4.

23. הנתבעות הוסיפו כי יש לדחות את הודעת צד ג' שהגישו נגדן הנתבעות  2,3 אף מן הטעם כי חבותן של נתבעות 5,6 מכוסה בפוליסת העבודות הקבלניות של הנתבעת 3. כך הנתבעת 6 היא קבלן משנה של הנתבעת 3, והנתבעת 6 מבוטחת בפוליסת הנתבעת 3 אצל הנתבעת 2, ועל הנתבעת 2  הפניקס לשאת בכל חבות שתוטל על הנתבעות 5,6.

     לחילופין טענו הנתבעות 5,6 כי חל בעניינן כפל ביטוח בין פוליסת הנתבעת 7 ופוליסת הנתבעת 2.

24. כן הצטרפו הנתבעות 5-7 לטענות הנתבעות 1 ו-4 לעניין נזקיה של התובעת.

דיון והכרעה

25. מאחר שהצדדים חלוקים אף לגבי נסיבות אירוע התאונה יש לבחון את שתי הסוגיות שלפניי: האם הרים התובע את הנטל לשכנע את ביהמ"ש בנסיבות התאונה כפי שתיאר בכתב התביעה, ובהנחה שכן, האם בנסיבות אלה קמה אחריות מושגית וקונקרטית של מי מהנתבעות כלפי התובע. רק בהנחה שהתשובה לגבי שתי השאלות חיובית, יפנה ביהמ"ש לבחון את שאלת הנזק, שגם הוא כאמור שנוי במחלוקת.

דיון והכרעה

סוגיית נטל הראייה

26. על פי ההלכה "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, נטל ההוכחה מוטל על התובע.

      במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פ"ד כא(2) 453, 47 9.11.67.

       במקרה הנוכחי לטענתו של  התובע, יש להחיל כאמור את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעות את נטל הראייה להוכחת היעדר התרשלות מצידן.

27. בענייננו אין כלל וכלל מקום לקבל את טענתו זו של התובע. התובע יודע היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, והוא הפלתו של הארגז באופן פתאומי ע"י המנופאי בנסיבות בהן לא מצוי במקום מעקה בטיחות, ואף לא סופקה לו רתמת בטיחות. בנסיבות אלה, די בכך על מנת לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". לפיכך, דין טענת התובע להידחות, ונטל ההוכחה נותר עליו להוכיח כי התאונה אירעה עקב רשלנותה של הנתבעת.

נסיבות התאונה

28. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית בו פירט את נסיבות התאונה בתארו כי ביום האירוע (ס'3) עמל במסגרת מטלותיו על חיבור ארגז שבו אוספים חומרי בניין לכבל המנוף. לדבריו, עת המנוף הוריד את הכבל עם 4 שרשראות עם ווים וחיבר את ארבעת הווים לארגז לפתע מפעיל המנוף הרים את הארגז במהירות באוויר ללא אזהרה, והוא, שבדיוק סיים לחבר את הווים ועמד ליד הארגז, נהדף לאחור מהמרפסת ונפל ממנה. התובע הוסיף כי למיטב זכרונו עוד הספיק טרם ההרמה הפתאומית לאחוז בשתי ידיו בשני הכבלים כדי לייצב את הארגז בתחילת ההרמה על מנת שלא יטלטל באוויר כפי שהיו עושים תמיד לאחר חיבור מטען לכבל, אבל המשיכה החזקה והמהירה של הארגז למעלה גרמה לארגז לדחוף אותו מהמרפסת.

29. עם זאת בחקירתו הנגדית מסר התובע תיאור שונה של פני הדברים. מחקירתו הנגדית עולה כי התובע טרם הספיק לחבר את 4 הווים כי אם 2 בלבד (עמ' 68 ש' 17-24, עמ' 69 ש' 1-12), וזאת בניגוד לדבריו המפורשים בתצהירו כי חיבר את 4 הווים, והארגז היה מוכן להרמה. כמו כן מחקירתו הנגדית עולה כי משיכת הארגז ע"י המנופאי היתה בניגוד לדברי התובע בתצהירו לפיהם כבר החל לייצב את הארגז לקראת הרמתו.

30. ניכר כי התובע ביקש במהלך חקירתו הנגדית להגביר את תחושת הפתאומיות של הנפת הארגז ע"י המנופאי, והסתירות בין גרסאותיו השונות מכרסמות באמינותו, כאשר למעשה גרסתו כפי שנטענה בבית המשפט היא בבחינת עדות כבושה.

      חיזוק לגרסה כי אכן התובע סיים לחבר את הווים ניתן למצוא בעדותו של המנופאי אשר טען כי כאשר העלה את המיכל כלפי מעלה, הבחין כי המיכל מחובר ב-4 ווים (פרוטוקול הדיון מיום 27.9.17 עמ' 217 ש' 6-14).

31. אי לכך ובאין חולק כי התובע אכן נהדף ונפל מן המרפסת, ובהינתן כי גרסתו הראשונית של האירוע כי עת סיים לחבר את ווי הארגז נהדף ע"י המנופאי, וזו הגרסה שמאומצת על ידי ביהמ"ש, יש לבחון האם הוכחה התרשלות מצד מי מהנתבעות.

סוגיית אחריות הנתבעות :

32. המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

33. על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעים חבים חובת זהירות לתובע? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק של הנתבעת.

הנתבעות 2-3

34. אין מחלוקת כי הנתבעת 3 היא שהחזיקה בשטח הרלוונטי במועד התאונה, שימשה כ"קבלן ראשי" והיתה למעשה מעבידתו של התובע באתר הבנייה.

35. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של מעביד לעובדיו ולתנאי עבודתו הינה מן המפורסמות, ואין צורך להרחיב בנדון. כל מעביד חב בעיקרון לנקוט בשיטת עבודה בטוחה וסבירה אשר תמנע כל סיכון לא סביר מעובדיו. מובן שאותה חובה חלה באופן קונקרטי וספציפי בכל מקום עבודה. (ראה עניין זה ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פד"י מ"ז (3) 225  5.93, ע"א 284/64 בית חרושת אלביב ע"מ נ' אברהם גולדמן יט 371 18.3.65, ע"א 371/90 סובחי נגד רכבת ישראל פ"ד מז (3) 345, 349 10.6.93) .

36. ואציין כי התובע טוען כי לא סופקו לו אמצעי בטיחות שיגנו עליו מפני סכנת נפילה, קרי במקום לא הותקן מעקה בטיחות אשר מותקן מפאת טיב העבודה רק בסופה (עמ' 41 ש' 16-12) וכי לא ניתנה לו חגורת בטיחות (ס' 4 לתצהירו). בכתב תביעתו טען התובע כי אף לא סופקו לו הדרכות בטיחות נאותות, אולם על נתון זה לא חזר בתצהירו. היבט נוסף של רשלנות הנתבעות מתבטא לטענת התובע בעובדה כי לא היה תיאום בין האתת שפעל במקום לבין המנופאי, מה שהוביל לפגיעתו (ראה למשל עמ' 155 ש' 7).

37. חיזוק לדברי התובע ניתן למצוא בעובדה כי נפל ללא רתמה בטיחות, וכי גם לשיטת הנתבעת 3 כפי שיפורט בהמשך, במקום לא היה מעקה בטיחות.

38. ואציין לעניין כי הנתבעות הכחישו את הנסיבות המתוארות וטענו כי התובע וחבריו הם שהסירו את המעקה (עמ' 161 ש' 18) על מנת לחסוך זמן עבודה, כי לעובדים ניתנו אמצעי בטיחות נאותים כגון חגורת בטיחות (עמ' 155 ש' 13) ואף ניתנו להן הדרכות בטיחות (עמ' 154 ש' 21-24). העד אף טען כי התובע הוא שבחר לפרק את המעקה על מנת לבצע את עבודתו מהר יותר (עמ' 182 ש' 1-3, 201 ש' 1-14).

39. עם זאת בטענות הנ"ל נפלו תמיהות רבות. כך, הנתבעות בחרו שלא לצרף לתצהירו של העד וציין את שמו שטען כי הינו האחראי על הבטיחות באתר (עמ' 153 שורות ש' 4-20) את נוסח ההוראות שניתנו לפועלים או מסמך בחתימת ידו של התובע המעיד כי אכן ניתנו הדרכות כנ"ל. למעשה העד אישר כי ההדרכות ניתנו בעל פה (עמ' 152 ש' 18-24).

      הנתבעת 3 אף לא צירפה תצהיר מטעם אחראי הבטיחות שעבד מטעמה לפני העד קרצנבוסקי שכן קרצנובסקי עבד באתר רק ימים ספורים טרם התאונה. הדעת נותנת שעד זה היה מזומן לעדות כדי לתאר את הדרכות הבטיחות שנתן לעובדים ועל שיטת מתן ההדרכות, שכן גם לשיטת מר קרצנובסקי הוא עצמו לא נתן את ההדרכות, אלא רק וידא מי מהעובדים עבר הדרכה  (עמ' 172 ש' 9-24).

     "הימנעות מלהביא ראיה מצויה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה (ע"א 27/91 שמעון קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ מט (1) 450, 457 , ניתן 20/03/95) ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595 14/11/90) ו ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239, 245 08/01/90).

40. העד אף אישר כי סופקו לפועלים בין 1-3 סטים עת במקום עובדים פועלים ביחס גדול בהרבה בין אמצעי הבטיחות לפועלים (עמ' 158 ש' 22-24, עמ' 159 ש' 1-2). אשר לטענה כי פורק המעקה ע"י התובע וחבריו, העד אישר כי עסקינן בעדות מפי השמועה, והוא עצמו לא יכול להעיד על כך מכלי ראשון (עמ' 161 ש' 12-18). העד אף אישר כי לא צורף לתצהירו כל מסמך שמראה כי התובע אכן חתם על קבלת חגורת בטיחות (עמ' 155 ש' 21-24, עמ' 156 ש' 1-20)

41. העד אישר כי נוהלו יומני ופנקסי עבודה, אך אף אותם בחר באורח תמוה שלא להציג חרף העובדה כי התביעה הוגשה אך ורק 4 שנים לאחר התאונה (עמ' 162-164). העד אף אישר כי לא טרח לברר את מקום הימצאו של מנהל העבודה שפעל בשטח ולא ניסה לזמנו לעדות (עמ' 139 ש' 17-24).

      ועוד אציין כי אפילו הייתי נכון לקבל את טענות הנתבעת 3 (ואיני נכון לעשות כן), כי ההדרכות שסופקו היו נאותות וכי לרשות הפועלים הועמדו רתמות, ואף המעקה פורק ע"י התובע וחבריו, אציין כי אותה חובת זהירות כוללת בחובה לא רק את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה ומתן הדרכה נאותה לעובדים לגבי אופן ביצוע העבודה באופן בטוח מבלי שיגרם להם נזק, אלא אף  פיקוח על  קיומה של שיטה כזו [ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209 , 23.9.80,211]. על המעביד לקחת בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו ואף רשלן, ועליו להזהירו מפני הסיכונים הרגילים והחריגים הנובעים מעבודתו, ובצד האזהרה צריך להתקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593  21.3.91]. מעביד גם חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן [ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 585 30.4.64]. המעביד אף חייב באספקת כלי עבודה נאותים שימנעו סיכונים מיותרים.

42. אין מחלוקת כי התובע בעת פגיעתו לא היה רתום ברתמת בטיחות עת נפל, אפילו אם סופקו מספר רתמות מספיק, ואפילו יכול היה התובע כטענתו לגשת לקבל רתמה ככל שחפץ (עמ' 32 ש' 23-24). ברי כי לא היה במקום פיקוח נאות כי הפועלים יירתמו לחגורות בטיחות. אפילו אם פורק המעקה ע"י התובע עצמו, היה על הנתבעת וגורמיה לפקח בהיותה מודעת כי הפועלים נוהגים לבצע פעולות מעין אלו על מנת לחסוך זמן ולהרוויח יותר כסף (עמ' 165 ש' 1-23, 182 ש' 1-8).

אף אם ניתנו הדרכות בטיחות היה על הנתבעת וגורמיה לפקח ולדאוג כי ההוראות מיושמות בשטח הלכה למעשה. עת הנתבעת טוענת להתרשלות כה חמורה של התובע ושאר הפועלים במקום, הרי ברי כי לא פיקחה על יישום ההוראות אותן כביכול הנחילה להם.

43. יתרה מכך, העד מטעם הנתבעת מר קרצנובסקי טען כי הפועלים ביצעו את העבודה בטרם שעות הפעילות במקום ובטרם הגעתו למקום (תצהיר קרצנובסקי סע' 7, עמ' 141 ש' 17-24). העד הסביר כי הדבר נובע מרצונם להרוויח יותר כסף. השערתו זו בדבר הסיבה להתחלת העבודה מוקדם לא גובתה בראיה כלשהי ( 166 ש' 1 -24, עמ' 167 ש' 17-23) והעד אישר כי זוהי מסקנה שלו (עמ' 168 ש' 14-15), אבל בכל מקרה מטענה זו עולה לשיטת הנתבעת, כפי שעלה בחקירה הנגדית, כי מר קרצנובסקי מנהל העבודה אצל הנתבעת, בגינו הנתבעת חבה באחריות שילוחית, אישר כי חרף היותו מודע למנהגם הקבוע הנ"ל הפועלים החלו בעבודה טרם השעות הרשמיות, אך שאין בידי הנתבעת 3 דבר כדי למנוע זאת הלכה למעשה (עמ' 141 ש' 22-24, עמ' 142 ש' 1-7, עמ' 144 ש' 2, עמ' 178 ש' 14-24 , עמ' 179 ש' 1-20). מכאן שבפיו הודאה כי הנתבעת 3 ידעה כי הפועלים מבצעים עבודותיהם באתר ללא פיקוח חלק מסוים בכל יום ולא עשתה דבר כדי למנוע זאת. העד אישר מפורשות כי המנטליות הסינית גורמת לפועלים לבצע עבירות בטיחות בעבודה (עמ' 177 ש' 17-24), וניכר מדבריו כי לא נותר לו אלא להשלים עם כך, באמרו כי יתכן כי שיקולי חיסכון גברו על שיקולי בטיחות (עמ' 179 ש' 23 -24, עמ' 180 ש' 1-2).

      הדעת נותנת כי הנתבעת 3 חרף טענות מר קרצנובסקי יכולה הייתה לנקוט אמצעים רבים כדי למנוע את התופעה, והעובדה כי הניחה לפועלים להמשיך במחדלם זה מצביע כאלף עדים כי לא וידאה שהוראותיה מיושמות ואף הניחה להם לעבוד ללא כל פיקוח. למצער היה על הנתבעת 3 להראות כי נתנה הוראה למנופאי שלא לשתף פעולה עם הפועלים טרם שעות הפעילות הרשמיות והגעת מנהל העבודה, אולם גם זאת לא נטען.

      כשעומת העד עם העובדה כי לא עשה דבר למנוע את הגעת הפועלים טרם הזמן טען לפתע בניגוד לדבריו שזו המנטליות של הסינים, כי היה זה מקרה חד פעמי וראשון (עמ' 180 ש' 12-15). ברי כי לו היה זה מקרה חד פעמי לא היה העד מסביר מפורשות כי לא ניתן היה למנוע זאת, וברי כי מדבריו קודם עולה כי יום התאונה לא היה היום הראשון להתנהגותם זו.

44. עוד אצין כי מחומר הראיות עולה כי חל כשל בתיאום הפעולות השונות בין התובע לנתבע 5, המנופאי, ולאתת כאשר העובדה כי התובע נפל בנסיבות המתוארות מעידה בפני עצמה על כשל בתיאום, שכן אם לא כן, היה מבחין בו המנופאי ולא היה מרים את הארגז תוך פגיעה בתובע. על תיאום זה אחראית בעיקרון הנתבעת 3 בהיותה מעסיקת הפועלים ומחזיקת אתר הבניה, קרי הקבלן הראשי.

45. כך ראשית מחומר הראיות עולה כי לא היה קשר עין בין התובע למנופאי, הנתבע 5. מר קרצנובסקי, מטעם הנתבעת 3 העיד כי בין התובע למנופאי לא היה קשר עין ולא יכול היה להיות קשר עין מכיוון שקירות המבנה שסומנו בתרשים העליון של ג1 באותיות  Eו-D (עמ' 205 ש' 7- 15, עמ' 207 ש' 18-19, עמ' 183 ש'  17-22, עמ' 205 ש' 3-15). כן גם עולה מן השרטוט שהוגש וסומן ג/1.

46. גם הנתבע 5, המנופאי, העיד כי לא היה קשר עין בינו לנתבע (עמ' 220 ש' 5-6, עמ' 218 ש' 6 ראה אף תצהירו ס' 8, 9 ו-129), וטענתו לא נסתרה.

       למעשה אף התובע אישר בעדותו כי המנוף היה מנוף נייח (עמ' 52 ש' 17 ) כי המנופאי יושב בקבינה על ציר המנוף ומפעיל את המנוף. זרוע המנוף עשויה להגיע לאזורים שהם נסתרים מעיני המנופאי עמ' 52 ש' 24-23, עמ' 53 ש' 1-6). בהמשך התובע אף הודה כי לפתח חזית המרפסת הגיעה זרוע המנוף ושם היא נעצרה, ולתוך המרפסת נכנס הכבל עם השרשראות (עמ' 53 ש' 22-24, עמ' 54 ש' 1-5, עמ' 65 ש' 18-24,עמ' 66 ש' 1), ולבסוף אף הודה כי לא היה בנמצא מכשיר קשר באמצעותו יוכל לתקשר עם הנתבעת 5, ולמעשה לא יכול היה לראות אותו (עמ' 67 ש' 9-16).

       מחומר הראיות אף עולה כי במקום נכח אתת. חרף טענות התובע בחקירתו כי לא הבחין באתת ולא היה לו קשר עימו (עמ' 34 ש' 24 -16), הרי שבתצהירו עולה כי הודה כי במקום עבד אתת (ס' 4). אף הנתבע 5 אישר כי במקום נכח אתת (ראה תצהירו ס' 7-8) ואף לשיטת הנתבעת 3 במקום עבד אתת (ראה עדות העד מר קרצנובסקי עמ' 194 ש' 13-18, עמ' 195, 10-13).

       לשיטת הנתבעת 3, הקשר בין האתת למנופאי, הנתבע 5, התקיים לא באמצעות קשר עין (עמ' 196 ש' 12-15, עמ' 171 ש' 15-16 , עמ' 205 ש' 13-15, עמ' 196 ש' 16-24 עמ' 197 ש' 1-7, 13-18). מר קרצנובסקי אף אישר כי האתת הוא החוליה המקשרת בין המנופאי לתובע (עמ' 206 ש' 5-7), ומשכך ובאין חולק כי האתת אף הוא באחריות הנתבעת 3, למצער התרשלותה באה לידי ביטוי מכוח אחריות שילוחית להתרשלות האתת.

      בהקשר זה אף אציין כי הנתבע 5 המנופאי העיד כי כן ראה את האתת בניגוד לדבריו של מר קרצנובסקי מטעם הנתבעת 3 (עמ' 215 ש' 9-12) כי הקשר התקיים רק באמצעות מכשיר קשר. טענתו של הנתבע 5 בהקשר זה לא נסתרה ומצביעה אף היא על היעדר שליטה מלאה של הנתבעת 3 באתר ובתנאי העבודה של הפועלים השונים.

      בהקשר זה אציין כי מר קרצנובסקי מטעם הנתבעת 3 גרס בעדותו כאמור כי הפועלים החלו בעבודתם לפני הזמן, אולם המנופאי הנתבע 5, הגיע לפני הזמן רק על מנת לבדוק את תקינות המנוף (עמ' 142 ש' 1-16). עצם נסיבות התאונה לשיטת הנתבעת 3 מלמדות שכל העובדים באתר, לרבות המנופאי החלו בעבודה עצמה מחוץ לשעות הפעילות, מה שמעיד על חוסר תיאום נוסף בין מנהל העבודה לגורמים השונים שעבדו באתר, והכוונה ברורה לקבלני המשנה כדוגמת החברה מספקת המנוף, הנתבעת 6, מתי להתחיל לעבוד.

לא מצאתי שהעבודה התחילה לפני הזמן באשמת הנתבעים 5-7 זאת עת לא נשמעה מפי הנתבעת 3 כל טענה שהמנופאי החל בביצוע העבודה טרם שעות הפעילות, זאת בניגוד לנטען כלפי הפועלים הסינים באתר.

      על התיאום הנדרש בין המנופאי, התובע והאתת העיד מר קרצנובסקי מטעם הנתבעת 3 באומרו כי ללא תיאום בין השלושה לא ניתן לבצע את הרמת הארגז (עמ' 206 ש' 4-6). כאשר מדברי העד עולה שהיה כשל בהבנת הצדדים זה את זה. המנופאי סבר כי נותנים לו משקולת לבדיקה בעוד שהיה זה ארגז (עמ' 206 ש' 7-9). ואציין כי דבריו של מר קרצנובסבקי אף לא תאמו את טענת המנופאי, הנתבע 5, לפיה לא ידע כלל מה הוא עומד להרים באמצעות המנוף (עמ' 220 ש' 5-7),  מה שמחזק אף יותר את הטענה לחוסר תיאום באתר.

      העד אף טען, וטענתו לא נסתרה, כי האתת הוא שמשמש עיניו בשטח, והוא לא מבצע פעולה ללא אישורו (עמ' 230 ש' 6-24), וההרמה בניגוד לטענת התובע לא התבצעה בפעולה מהירה שלו (עמ' 231 ש' 5-3). עת בחרו הנתבעת 3 לא להביא את האתת לעדות הרי הטענה הנ"ל של הנתבע 5 לא נסתרה.

47. מטבע הדברים הנתבעת 3 כאמור היא האחראית לתיאום בין העובדים השונים ופעולותיהם השונות. במצב זה הרי שעל הנתבעת 3 היה לדאוג לסנכרון ולתיאום הפעולות בין העובדים השונים, ובכלל זה הנחלת שיטות בעבודה אשר ימנעו פעולות מעין אלו, ולמצער כי פיקוח על התיאום בין העובדים השונים במקומות האתר השונים אכן מיושם.

48. הנתבעת 3 לא עמדה בנטל המשני של הבאת הראיות לסתור את הטענות נגדה בדבר הנהגת שיטות עבודה בטוחה בהקשר זה של תיאום בין הצדדים. אפילו הייתי נכון לקבל כי התובעת העניקה הדרכות בטיחות כלליות, הרי שהיה עליה להראות הוראות ספציפיות בנושא תיאום בין גורמים שעובדים ללא קשר עין ביניהם.

49. זאת ועוד, הנתבעת 3 ידעה על קרות התאונה. בנסיבות אלו, סביר היה לצפות שייערכו מטעמה בדיקה מיידית או תחקיר באשר לנסיבות האירוע ולא רק שתעביר את העניין לבדיקת משרד העבודה כפי שנעשה לדבריה, אך מנהל העבודה אישר כי תחקיר מתועד בכתב לא נעשה (עמ' 147 ש' 8-12). עצם ההימנעות מלבצע בדיקה כאמור, מעלה את החשש שמא ביקשו הנתבעות להסתיר פגמים בהתנהלותן. (ראה גם: ת"א (י-ם) 10149/06 רות רבינוביץ' נ' קניון מעלה אדומים פורסם בנבו 7.10).

הנתבעות   1 ו-4

50. לעניין אחריותן של חברת כוח אדם הרי שקיימת באופן עקרוני במקרים רבים אחריות של חברת כוח אדם לעובדיה.

ראה: (ת.א. (מחוזי ת"א) 1863/04 עזבון גולובין נ' יפרח(5/8/09); ע"א (מחוזי חיפה) 41081-10-17 חד אסף מתכות נ' המל"ל (11/6/17); ת.א. (מחוזי ירושלים) 9107/07,  ע"א 246/72 מנשה נ' דורמנו, פ"ד כז(1) 712, 717 (1973); רע"א 12/06 צמנטכל נ' אריה שירותי כ"א (19/9/17).

51. במקרה דנן העד מטעם הנתבעת 1 העיד כי החל לעבוד אצל הנתבעת רק לאחר התאונה (עמ' 127 ש' 1). הימנעותה של הנתבעת מלזמן את הגורם המקביל לעד שעבד אצלה בזמנים הרלוונטים או לפחות להציג ניסיונות לכך אומרת דרשני ומותירה רושם של ניסיון להסתיר את שאירע.

52. בכל מקרה העד הודה כי למיטב ידיעתו חייב להיות בנמצא באתר העבודה איש שטח מטעם הנתבעת 1 (עמ' 131 ש' 17-19), וכי במקרה הספציפי ארקדי מטעם הנתבעת 1 היה מצוי בשטח (עמ' 127 ש' 23-24, עמ' 128 ש' 1-5). מכאן מעורבותה של הנתבעת 1 בעובדיה אף לאחר שהחלו לספק את שרותיהם לקבלן הראשי.

53. התובע טען בתצהירו כי במקום ניתנו הוראות מפועל סיני ראש צוות אחר שאין ספק כי הינו עובד של הנתבעת 1 אף הוא, והתובע אף חזר על דבריו אלו במהלך עדותו (עמ' 32 ש' 15-24), וטענתו לא נסתרה. חרף ניסיונה של הנתבעת 1 לטעון כי במקום פעלו חברות כח אדם רבות הרי עדותו של מר קרצנובסצקי מטעם הנתבעת 3 כי הנתבעת 1 סיפקה את העובדים לא נסתרה (למשל עמ' 175 ש' 7-10 , עמ' 188 ש' 1-7 עמ' 193 ש' 1-7), כאשר העד מטעם הנתבעת 1 לא יכול היה לשלול כי לא כל הפועלים הסינים הגיעו מטעם הנתבעת 1 (עמ' 127 ש' 5-7).

54. העד אף הסביר כי ניכר כי חברת כוח האדם בניגוד להלכה אף אינה רואה עצמה אחראית כלל וכלל לנושא בטיחות העובדים, להבדיל מתנאיהם הסוציאליים, ומכאן עולה שלשיטתו הנתבעת 1 לא עשתה דבר על מנת לוודא כי עובדיה עובדים בסביבה בטוחה (עמ' 125 ש' 11-15, 24, עמ' 126 ש' 1-3, עמ' 133 ש' 12-15).

      העד טען בהמשך עדותו כי איש השטח מטעמו בודק ליקויים, ואף ביכולתו להתריע בפני הקבלן הראשי על ליקויים ככל שמצא ולהביא לתיקונם (עמ' 135 ש' 1-17). מנגד לא הוכח כי חברת כוח האדם הייתה מעורבת באתר מעבר למקובל ביחסים בין קבלן לחברות כוח אדם, ואשר על כן אשר על כן אני קובע כי אחריות הנתבעות  1 ו-4 תעמוד על 10%.

אחריות הנתבעות 5-7

55. מהטעמים שפורטו לעיל בנוגע להיעדר קשר עין בין הנתבע 5 לבין התובע ואישורו של העד מטעם הנתבעת 3 כי האתת הוא החוליה המקשרת בין המנופאי לתובע (עמ' 206, ש' 5-7), וכן קביעותיי באשר לאחריות הנתבעת 3 לסנכרון ותיאום הפעולות בין העובדים השונים, אני קובע כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 5 ונתבעת 6 מעסיקתו ובשל כך גם את התביעה נגד הנתבעת 7.

56. עוד אציין בהקשר זה כי לא הוכח כי הנתבע 5 התרשל באופן כלשהו, ולא הוכח כי ביצע תנועה או פעולה אשר אסור היה לו לבצע אותה. התובע נתפס לסתירות באשר לפתאומיות הנפת הארגז. מחד כאמור בתצהיר טען כי כבר החל להכין את הארגז להרמה (ס' 4) ומנגד בבית המשפט טען כי במהלך חיבור הארגז הניפו הנתבע 5 בפתאומיות באופן שהותיר רושם כי הפעולה לא הייתה פתאומית כפי שמנסה לצייר.

      העד הנתבע 5 אף נחקר ארוכות האם ביצע איזושהי פעולה אסורה עם המנוף, אולם נשאר איתן בדעתו כי לא דבק רבב בהתנהלותו (עמ' 219 ש' 12-24, עמ' 220).

      גם לשיטת העד מטעם הנתבעת 3, אפילו הפועלים הגיעו לפני עבודה בניגוד להוראות, הרי המנופאי לא פעל בניגוד להוראות ושיתף עימם פעולה כי סבר שהוא מרים משקולת אותה צריך לבדוק טרם תחילת העבודה ולא ארגז (עמ' 184 ש' 7-19).

       גרסת הנתבע 5 כי בפועלו לא דבק רבב לא נסתרה, והוכח כי הנתבע 5 הינו בעל הכשרה נאותה בתחום (נספח 1 לתצהיר העד). בכל מקרה אציין כי אפילו אם במעשיו של הנתבע 5 היה לתרום לתאונה הרי לא הוצגה כל סיבה או נימוק בעטיים יש להטיל על הנתבע 5, שהינו עובדה ושכירה של הנתבעת 6, אחריות אישית לתאונה.

      למעשה גם מר קרצנובסקי מטעם הנתבעת 3 אישר כאמור כי הנתבע 5 לא שיתף פעולה עם העובדים שבאו מוקדם מהמותר, אלא סבר כי הוא עוסק בבדיקת המשקולת (ראה לעיל. מר קרצנובסקי אף טען כי לפי חוק הנתבע 5 היה צריך להתייצב בעבודה לפני שעות הפעילות כדי לבחון את המכשור (עמ' 142 ש' 8-13). מכאן שלשיטת הנתבעת 3 הנתבע 5 לא התרשל.

      מסיבה זו יש אף לדחות את הודעת צד ג' שהוגשה כנגד הנתבעות 5-7 ע"י מי מהנתבעים. 

הודעת צד ג' בין נתבעות 2,3 לנתבעות 1,4

57. לטענת הנתבעות 1,4, הנתבעת 3 התחייבה לשפות אותן בהסכם חוזי בין הצדדים בכל חיוב בו יידרשו לשאת מפאת מעשי הנתבעת 3 ומחדליה.

58. במקרה דנן מבלי להיכנס לשאלת תוקפו של הסכם בין הצדדים ראוי לציין כי עפ"י ההסכם ואף עפ"י הפוליסה, חובתה של הנתבעת 3 לשפות את הנתבעת 4 נובעת מרשלנות הנתבעת 3 . עם זאת במקרה דנן עת הוכח כי אף הנתבעת 1 התרשלה הרי שחלוקת האחריות ביניהן תהא בהתאם לאחריותן, שכן האירוע נגרם לא עקב רשלנותם הבלעדית של הנתבעת 3 ועובדיה, אלא אף מפעולותיה של הנתבעת 1.

59. בענייננו אף לא הוכחה כל התחייבות חוזית של הנתבעת 4 לבטח את הנתבעת 3. בתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעת 3 לא נטען דבר על אודות חובתה של הנתבעת 4 לצרף את הנתבעת 3 כמבוטחת, ואף לא הוצג ע"י הנתבעת 3 כל מסמך כתוב המעיד על חובה כזו.

      יש  אף לציין כי העד מטעם הנתבעת 1, מר בועז שחר, לא נחקר בעניין התחייבויות נטענות של הנתבעת 4 לבטח את הנתבעת 3 באופן האומר דרשני ומכרסם בטענות הנתבעת 3 בהיבט זה.

       לפיכך, ההודעות לצד ג' 3 ו -4 (הנתבעות 2 ו – 3) נדחות.

הנתבעות 1 ו – 4 שלחו הודעת צד ג' גם לנתבעים 5 ו – 6.

משנקבע כי אין אחריות לנתבעים 5 ו – 6 הרי שההודעה שנשלחה להם נדחית.

הנתבעות 2 ו – 3 שלחו הודעה לצדדי ג' 1 ו – 2 (הנתבעים 5 ו – 6) וצד ג' 3 איילון המבטחת הנתבעת 1.

לאחר מכן צורפה, בהודעה מתוקנת, צד ג' 4, הראל כמבטחת נתבעים 5 ו – 6.

נוכח הקביעה לעניין האחריות ההודעה נדחית.

אשם תורם

60. בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', וערעור שכנגד, פ"ד לו(2) 592, 603-604 21.4.82 נקבע:

"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו".           

     באשר לייחוס אשם תורם לעובד, נקבע כי:          

       "נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטא ברשלנות" [ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2)  593 21.3.91].

61. בענייננו, התובע נפגע במהלך עבודתו. במקרה זה נקבע לעיל כי היה על המעביד, כפי שנקבע, לנקוט צעדים כדי להקטין את הסיכון לעובדים, אך הוא לא עשה כן. לא הוכח כי עבודתו של התובע פוקחה דייה ע"י מי מהנתבעים, ולא הוכח כי סופקו לפועלים רתמות בטיחות בכמות נאותה. כמו כן לא נסתרה טענת התובע כי המעקה הותקן רק בסיום העבודות שכן לא ניתן היה לבצע את העבודות עם מעקה. טענתו של העד קרצנובסקי מהווה עדות מפי שמועה בהקשר זה.

62. עם זאת אני מקבל את גרסת הנתבעת 3 כי העובדים באו למקום בניגוד להוראות לפני שעות הפעילות. כמו כן ככל הנראה לא הבחין התובע כי שרוול בגדו נתפס בשרשרת דבר שתרם למשיכתו ונפילתו. יצויין כי אף חבריו של התובע אמרו לו כי שרוולו נתפס בשרשרת. לא זו אף זו, התובע מסר בחקירה הנגדית גרסה שונה מזו שבתצהירו לעניין נסיבות התאונה. אי לכך יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור כלשהו. לאור האמור לעיל ולנוכח המגמה להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו הגעתי למסקנה כי יש לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה בשיעור של 10%.

 שאלת הנזק 

הנכות הרפואית:

63. עקב הנפילה נחבל התובע בחלקי גוף שונים לרבות בראשו בצלעותיו ובגבו.

64. בהתאם להסכמת הצדדים נכותו הרפואית משוקללת של התובע זהה לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה ע"י הועדה במוסד לביטוח לאומי בעקבות התאונה בשיעור58%.

א. נכות אורטופדית בשיעור 45%.

ב. נכות נפשית בשיעור 15%

ג. נכות בגין צלקת בשיעור  10%

65. כן נקבעו במל"ל לתובע נכויות זמניות בשיעורים כדלקמן:

22.5.06-20.8.06: 100%

21.8.06- 31.5.07 100%

החל מ-1.6.07 נכות קבועה של 58% + הגדלה בחצי לפי ת' 15= 87%.

נכות תפקודית

66. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. הגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

      קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

     בע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792, 800-801 8.6.95 נקבע כדלהלן:

    "ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראיה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו."

67. במקרה דנן אין מחלוקת כי לתובע נגרמה פגיעה אורטופדית לא מבוטלת הכוללת חבלה קשה בראשו ובצלעותיו, והוא אף סובל מפגיעה נפשית. אין צורך להכביר במילים על מנת לתאר את הפגיעה התפקודית בתובע שהינו עובד זר, שעובד ב*****  תוך שימוש קבוע בשתי ידיו ותוך הפעלת כוח פיזי.

       אין מחלוקת כי לפני התאונה עבד התובע בעבודות כפיים קשות, ולמעשה אפיק זה הינו היחיד הפתוח בפני התובע בארץ ובכל מקום בו יבחר לגור מחוץ למולדתו. במצב זה ברי כי לפגיעתו בעטייה של התאונה משמעות תפקודית ניכרת שעולה על נכותו הרפואית, ואני מאמין לתובע כי בעיקרון במצבו התקשה במציאת עבודה לאחר התאונה. אפילו נכונה טענת הנתבעות כי נכותו אינה תפקודית במלואה, לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע יתקשה להשתלב בעבודות כפיים כבעבר.

68. אשר לצלקת, נקודת המוצא היא שלנכות אסתטית אין השלכה תפקודית (ע"א 8639/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' גבוע סולימאן (פורסם בנבו) (18/05/06) ולא הובאה ראיה כי במקרה דנן אירע אחרת

69. לאור האמור לעיל, לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים הנ"ל מצאתי כי יש מקום, לטעמי, להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה בגובה נכותו הרפואית ללא הצלקות – 53%.

הפסד השתכרות לעבר ולעתיד:

70. לטענת התובע, מאז התאונה לא עלה בידו להשתלב במעגל העבודה. בהתאם לחוות דעתה של ד"ר נילי גורין מטעמו, לולא התאונה היה התובע מסיים 5 שנות עבודה בישראל ובשל גילו הצעיר היה יוצא לתקופה של לפחות 5 שנות עבודה נוספות במקום אחר בחו"ל בשכר שעשוי להגיע ל-5,511 $. לאחר מכן לטענתה, קרוב לוודאי שהיה התובע ממשיך לעבוד בסין ולהשתכר שם בשכר שנתי שנע בין 5,194 $ בשנת 2011 ועד 19,046 $ בשנת 2026 .

71. לטענת גורין, אומנם גיל הפרישה בסין הוא 60 שנה, אבל התובע בשל מגוריו באזור כפרי היה ממשיך לעבוד עד גיל 70 לאור הנורמות במקום מגוריו.

72. לעומתו טוענים הנתבעים כי התובע בכל מקרה היה עוזב את הארץ ללא קשר לתאונה ומסיבות סוציאליות. מומחה הנתבעים מר רסולי טען כי זמן קצר לאחר התאונה התובע היה שב לכפרו בסין ולא היה מבצע הגירה חוזרת בחו''ל, והיה עובד בשכר בהתאם לעבודות בנייה במחוזו של התובע בסך של 1,880 ₪ לחודש. כן קבע מומחה הנתבעים כי התובע לא היה עובד מעבר לגיל 60, גיל הפרישה הרשמי בסין, באשר עבודה מעבר לגיל 60 אינה חוקית.

73. ראשית אציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי אשרת העבודה של התובע הייתה עתידה להסתיים בנובמבר 2006 אז היה עליו לעזוב את הארץ.

       אם כן לפנינו שאלות מספר שבמחלוקת. ראשית, האם התובע היה מבצע הגירה נוספת, שנית, אם כן כמה היה משתכר בחו"ל, שלישית, מה היה שכרו בסין עם שובו ורביעית, עד איזה גיל היה עובד.

74. אשר לסוגיה האם התובע היה מבצע הגירה נוספת לישראל או יעד אחר, הרי מומחית התובע ד"ר נילי גורין לא ידעה לנקוב מספרית מהו אחוז מהגרי העבודה בישראל מתוך המהגרים הסינים בכלל (עמ' 74 ש' 20-24). העדה אף לא ידעה להצביע על נתונים בדבר מהו אחוז המהגרים הסינים בכלל מתוך האוכלוסייה הסינית (עמ' 76 ש' 1-5) וטענה כי הנתון הקובע הוא אחוז ההגירה ממקום מגוריו של התובע. אולם עם זאת לא ידעה להציג אסמכתא לנתונים שציינה בדבר היותו של אחוז ניכר מיושבי מקומו של התובע מהגרים בסין מתוך כלל האוכלוסייה (עמ' 96 ש' 1-24, עמ 97 ש' 1-6), והעדה לא הצביעה על מקור לטענתה כי 90% מתושבי אזור מגוריו של התובע הם מהגרים (עמ' 96 ש' 15-18, עמ' 97 ש 1-5), כאשר גם התובע עצמו אישר כי הוא היחיד מכפרו שביצע הגירה לצורכי עבודה (עמ' 25 ש' 23). כך אף בניגוע לטענתה כי אחוז ניכר מתושבי המקום של התובע יבצעו הגירה חוזרת (עמ 100 ש' 10-16). כמו כן העדה לא ידעה להצביע על מקור לטענתה כי חלה עליה בגיל ההגירה מסין וענתה כי המקור אינו בנמצא (עמ' 1033 ש' 3-16).

75. אשר לטענתה בנוגע לרמת השכר של התובע בחו"ל במידה והיה מבצע הגירה נוספת, העדה אף הודתה כי קיים סיכוי שהתובע היה מרוויח פחות מהנטען על ידה (עמ' 107 ש' 7-14). העדה אף אישרה כי לא ציינה את מכלול היעדים אליהם נוסעים מהגרים סיניים, אלא יעדים שכיחים, וזאת מבלי שציינה מספרית את רמת השכיחות של פועלים סינים ביעדים אלו (עמ' 105 ש' 6-18), כך שלא ניתן לדעת בוודאות האם התובע אכן היה מהגר למדינה ששכרה כפי שמציינת המומחית מטעמו.

76. אשר לשכרו בסין לאחר שהיה מסיים את תפקידו בחו"ל, העדה אישרה כי למעשה מבחינה חוקית אסור לתובע בסין לעבוד מעבר לגיל 60 (עמ' 109 ש' 18-24). העדה אף לא ידעה להצביע על אסמכתא לטענתה כי התובע היה עובד בסין עד גיל 65 (עמ' 82 ש' 3-8) חרף טענתה כי זהו גיל הפרישה במקום מגוריו בסין.

77. העדה אף אישרה כי אינה יכולה להציג את המודל הכלכלי עליו הסתמכה בקובעה קשר בין גובה השכר בסין בענף הבנייה לתמ"ג (עמ' 113 ש' 1-16), וכי למעשה הקשר אינו מובהק וייתכנו גורמים אחרים שעשויים להשפיע על גובה השכר (עמ' 113 ש' 21-22).

78. ד"ר גורין אישרה במהלך חקירתה כי ערכה את חוות דעתה ביחס לתובע בהסתמך על קבוצה אליה משתייך התובע מבלי שהביאה בחשבון את נתוניו האישיים (עמ' 78 ש' 18-24, עמ' 79 ש' 1-2, 13-20).

79. המומחה מטעם הנתבעת מר רסולי אישר כי למעשה אין לו ידע על נתוני הגירה אל מחוץ לסין (פרוטוקול מיום 30.10.2017 עמ' 13 ש' 13-14). העד אף אישר כי לא צירף נתונים רשמיים לתמוך בטענתו כי אחוז המהגרים הסיניים שיוצאים מחוץ לסין הוא קטן מאוד (לעיל עמ' 19 ש' 10-24). העד אף אישר כי גם את טענתו כי בגילו של התובע לא היה יוצא להגירה נוספת לא תמך במסמכים רשמיים (לעיל עמ' 21 ש' 10-20)

80. מר רסולי אף אישר שקבע את בסיס השכר לפועלי בניין במחוז מגורי התובע לפי נתון שכר נמוך המתייחס לחברות פרטיות בלבד שבהן מועסקים רק כשליש מהפועלים בענף הבניה, זאת בעוד שמחוות הדעת עצמה עולה כי הנתונים מתייחסים לכלל העובדים.

81. מר רסולי אף הודה כי הסתמך על מאמרים עיתונאים (לעיל עמ' 14 ש' 13) בטענו כי אף מומחית התובע השתמשה במאמרים עיתונאיים. העד אישר ספציפית שאחד המאמרים עליהם הסתמך אינו אקדמי, אבל לשיטתו משקף את המציאות (לעיל עמ' 20 ש' 6-7).

82. לאחר שבחנתי את חוות הדעת השונות והתרשמתי מהחקירות הנגדיות סבורני כי אין לאמץ חוות דעת מסוימת באופן מוחלט.

      יובהר כי המומחים משמשים כמומחים מטעם צדדים יריבים בתיקים אחרים המתנהלים בבתי משפט שונים ובתי המשפט קבעו סכומים שונים כשכר בסין (בהתאם למשתנים המתייחסים לתובעים מסוימים).

בהתחשב באמור בחוות הדעת וכן בפסיקת בתי המשפט השונים ובנתוני התובע דכאן, אני קובע כי שכרו החודשי בסין אלמלא הפגיעה היה עומד על סך של 2500 ₪ בממוצע לכל התקופה.

83. כמו כן אני מוצא לנכון לקבוע כי התובע היה שוהה בארץ אלמלא התאונה עד נובמבר 2006 ושכרו היה בהתאם לשכרו עובר לתאונה בסך 5082 משוערך ל: 6170 ₪.

      מנסיבות המקרה לא ניתן לאמוד את הסיכוי שהתובע היה מבקש לעבוד במדינה אחרת לאחר עבודתו בישראל.

כן אני קובע כי התובע היה עובד בסין עד גיל 60 גיל הפרישה הרשמי שכן לא הוכח אחר ואין סיבה לסטות מגיל הפרישה הרשמי.

    הפסדי העבר יחושבו לפי נכויות מל"ל:

      6170 X 6X 100%=  37,020 ₪ בצירוף הפרשי ריבית מאמצע התקופה = 39,346 ₪

      2500X 6 X100% = 15,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית מאמצע התקופה= 15,900 ₪

     2500 X 53% X 135 = 178,875 ₪ בצירוף הפרשי ריבית מאמצע התקופה= 189,358 ₪

באשר לעתיד עפ"י שכר של 2500 ₪ ונכות תפקודית של 53% עד גיל 60 ב3% היוון= 45,562 ₪

באשר לשיעור ההיוון אציין  כי לאחרונה ניתנו מס' פסקי דין הקובעים כי יש לחשב את ההיוון לפי מקדם של 2%.

אף אם נניח כי נדרשת בחינה מחודשת של אחוז הריבית להיוון, לא הובאה בתובענה דנן כל ראיה שתביא לשינוי הקביעה.

זוהי למעשה אף המסקנה הנובעת מההלכות שנקבעו בע"א 2099/94 ציון חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ פ"ד (נא (1) 529 1997  וכן ע"א 130/76 אליהו סעדה נ' משה חמדי, פ"ד לג (1) 589 (1979).

יתר על כן הסוגיה תלויה ועומדת לפני בית המשפט העליון וטרם הוכרעה ומשכך טרם שונתה ההלכה.

נוכח האמור לעיל, שיעור ההיוון יעמוד כמקובל בריבית של 3%.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה

84. לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.

      וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י  ל (3) 281  10.6.76 שם נקבע:

      "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

85. התובע טוען כי נגרמו וייגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים, ובעיקר משככי כאבים שחלקם אינם כלולים בסל הבריאות, ובגין חלקם אף לא יכול להזדכות כי בסין לא ניתנת קבלה עבורם. התובע טוען כי אומנם מקבל החזרים מן המל"ל בגין חלק מהוצאותיו הרפואיות, אולם הבירוקרטיה  הכרוכה בכך עקב היותו תושב זר, מסבה לו אף היא הוצאות כלכליות. 

86. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובע כלל בגין ראש נזק זה נוכח היות הוצאות אלו מכוסות באמצעות קופות החולים ונוכח העובדה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הדרוש להוכיח הוצאותיו אלו.

87. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובע בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לו אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיו. התובע לא הציג מלוא קבלות בגין הטיפולים הרפואיים, ואין לו אלא להלין אלא על עצמו.

88. במקרה דנן התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ובשל כך זכאי הנפגע לקבלת מלוא הטיפולים הרפואיים, כמו גם נסיעות לטיפולים, כאשר המוסד לביטוח לאומי נושא בהוצאות (ראה סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנה 1995).

     התובע נזקק לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לו באמצעות קופת חולים עפ"י חוק עובדים זרים 1991.

      על כן אין מקום לפצותו מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 5.2.95).

89. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה והעובדה שהתובע מתגורר בסין ומהות הטיפולים להם סביר כי התובע נשא כיום או יישא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה לטיפולים מוגברות. אף סבירה טענת התובע כי נזקק להוצאות בשל הבירוקטריה הכרוכה בקבלת הוצאותיו מן המל"ל עקב טיב הפגיעה.

90. בנסיבות אלו מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה לעבר על דרך של אומדנה פיצוי בסך 25,000 ₪. כמו כן  יש להשיב את שכ"ט מומחי התובע.

91. באשר לתקופת העתיד אומנם נכון כי כיום התובע אינו נזקק לטיפולים גם לשיטתו (עמ' 50 ש' 3-10) אך שמא יידרש התובע להוצאות כלשהן שאינן מכוסות בסל הבריאות אני נאות לפסוק פיצוי בסך 20,000 ₪ לעתיד.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

92. התובע טען בתצהירו בסעיף 12 לתצהירו כי לנכותו השפעה על תפקודו כיום במשק הבית, והוא  נדרש לעזרת צד ג' בהתנהלותו היומיומית ובמשק הבית.  

93. מנגד טענו הנתבעות כי הטענה כי עזרת קרובי משפחה בתקופה הסמוכה לתאונה תמוהה עת קרובי משפחתו של התובע לא שוהים כלל בארץ, כאשר תמוהה אף הטענה כי חבריו של התובע הקדישו לו 6 שעות ביום לאחר התאונה. אותם חברים שהושיטו כביכול עזרה לא העידו. לטענת הנתבעות, עת התובע עובד כיום גם לשיטתו במשק חקלאי לגידול אורז הרי שאין כל בסיס לטענותיו בנוגע לעזרת צד ג' בהווה.

בעתיד ייתכן שיזדקק לעזרה כלשהי.

      "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ' אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

94. במקרה דנן מדובר בנכות רפואית לא מבוטלת בת 58%. אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקק התובע לסיוע מוגבר לאור טיב הפגיעה במיוחד. גם בקביעת המל"ל לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מ22.5.06 ועד 1.6.07 כדי להעיד כי התובע נזקק לעזרה מוגברת כלשהי אפילו לא בשיעורים הנטענו על ידיו.

95. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97),  הנזכר שם בעמ' 829.

      ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו 4.8.05), ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05)

      אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר ולעתיד בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של  55,000 ₪.

כאב וסבל

97. בעניניינו מדובר בתובע יליד XX.X.61 אשר נפגע בתאונה שגרמה לו בין היתר חבלת ראש ושברים בחוליות הגב ובצורך בניתוח ובאשפוז של 82 יום לאחר התאונה על בסיס 58% נכות רפואית. בהתחשב בסבל ובמוגבלות שנגרמו לתובע ובהתחשב בגילו אני פוסק סך של 363,000 ₪.

ניכויים:

98. אין מחלוקת כי מכל סכום שייפסק ע"י בית המשפט יש לנכות את התשלומים שקיבל התובע מהמל"ל. לתובע שולמו תשלומים ע"י המוסד לביטוח לאומי בסך 972,978 ₪ בגין התאונה  (ראה חוות דעת אקטוארית מטעם התובע 2).

תביעת המל"ל

99. הניכויים מתביעת התובעת מגלמים את תביעת המל"ל שהצטרף לתביעה כתובע 2. המל"ל זכאי, במסגרת זכותו לשיבוב נזקו, להיפרע מהנתבעים, עד גובה התגמולים ששילם וישלם, אך לא יותר מסה"כ הפיצוי שנפסק כי על הנתבעים לשלם לתובעים.

100. זכותו של התובע מעוגנת בסעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995.

101. סעיף 330 (א) לחוק הביטוח הלאומי מסדיר את אופן חלוקת הפיצוי בין הניזוק למל"ל, מקום שבו תביעתם התבררה יחד, והפיצוי הכולל נמוך מתשלומי המוסד. על פי הוראת הסעיף בהינתן קיומה של תביעה משותפת לא יהיה זכאי התובע לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים, כאשר הנחת היסוד היא כי המזיק לא יחויב, אלא בנזק שגרם. תכלית ומטרת הקביעה הנ"ל עליה עמד בית המשפט העליון היא:

     "להבטיח לזכאי הטורח בניהול הליך משפטי נגד המזיק, שמאמציו לא ירדו לטמיון – במובן זה שכל סכום הפיצוי ינוכה לטובת המוסד."

      (ראה: ע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים נ' המל"ל פורסם בנבו 26.8.10 וכן רע"א 686/97 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל פד"י נג (5( 145) 5.10.99)

       מלבד קביעה זו מפרטים סעיפים 330(ב)ו(ג) את המקרים, בהם לא התבררה תביעת המל"ל יחד עם הניזוק. המבחן שנקבע ע"י הפסיקה הוא דיכוטומי, ומקום שתביעת התובע התבררה בפני עצמה, אין מקום להידרש לסעיף 330 , ואין בו כדי להשפיע במקרה כנ"ל, ועל המזיק לשאת במלא סכום הפיצוי.

102. בענייננו אין מחלוקת כי תביעת הניזוק והמל"ל נתבררו יחדיו, וברי כי הסכום שנפסק לנפגע

         נבלע בתשלומי המל"ל.

103. לפיכך, זכאי התובע לקבל 25% מן הסכום שנפסק. התובע 2 זכאי ל 75% אך לא מכל הסכום

          שנפסק אלא מחיובי הנתבעות 2 ו – 3 בלבד, שכן הנתבעת 1 היתה מעבידתו של התובע ושילמה    לתובע 2 תשלומי ביטוח בגינו.

סוף דבר

התביעה נגד הנתבעות 1-4 מתקבלת. התביעה נגד נתבעים 5-7 נדחית.

חלוקת האחריות בין הנתבעות הינה: הנתבעות 1,4: 10%

                                                       הנתבעות 2,3 : 90%.

104. סכום הפיצוי עומד ע"ס של 708,000 ₪ ובניכוי אשם תורם (10%) = 637,200 ₪.

התובע זכאי ל 25% ובסה"כ לסך של 159,300 ₪.

התובע 2 זכאי ל 75% מחיובי הנתבעות 2 ו – 3 (90% מהפיצוי הכולל = 573,480 ₪) קרי;  430,110 ₪.

105. התובע יישא בהוצאות ובנוסף בשכ"ט ב"כ הנתבעים 5-7 בסכום כולל של 37,440 ₪.

106. הנתבעות 4 + 1 יישאו בחלק היחסי של האגרה (10%) וכן בשכ"ט ב"כ התובע בסכום כולל של 5,000 ₪.

הנתבעות 3 + 2 ישאו בחלק היחסי של האגרה (90%) וכן בשכ"ט ב"כ התובע בסכום כולל של 33,550 ₪.

107. ההודעות לצדדי ג' נדחות.

  הנתבעות 1 ו – 4 וכן הנתבעות 2 ו -3 יישאו בהוצאות צדדי ג', הנתבעים 5 ו -6 והנתבעת 7, בסכום כולל של 7,500 ₪, בגין כל הודעה.

      התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעת יקבלו את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשה לשומת הוצאות בתוך 20 ימים מיום קבלת פסק הדין.

      ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

      המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  ז' תשרי תשע"ט, 16 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.