פלוני ואח' נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות

השופט נ' הנדל:

1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 625-08, כבוד השופט ר' סוקול), לפיו נדחתה תביעת המערערים לקבלת פיצוי על נזקי מערער 1 (להלן: הילד), בעוולת רשלנות רפואית של צוות רפואי בבית החולים לגליל המערבי בנהריה (להלן: בית החולים) שבבעלות המדינה, בגין טענה של עיכוב בלתי סביר בביצוע הניתוח הקיסרי.

2. העובדות הצריכות לעניין הינן שביום 29.3.2007 פנתה מערערת 3 (להלן: המערערת), בהיותה בשבוע ה-39 להריונה, למיון יולדות בבית החולים, בשל כאבי בטן והפרשה דמית. היא חוברה לניטור במוניטור, אך ממצאי הבדיקה לא היו חד-משמעיים. הוצע למערערת להתאשפז בבית החולים, אך היא סירבה וחתמה על הצהרה על סירובה לאשפוז. למחרת היום פנתה לרופא בקופת החולים, והתלוננה בשנית על כאבי בטן ודימום. נערך ניטור שהעיד על מצוקה עוברית, והמערערת נשלחה בדחיפות לחדר הלידה בבית החולים.

           לשם הכרעה בערעור, יש לעמוד על נקודות המפתח בהשתלשלות העניינים משלב ההגעה אל בית החולים, כפי שנקבעו על ידי הערכאה המבררת והוסכמו, לפחות באופן חלקי, על ידי בא כוח המערערים בדיון בפנינו. יצוין, כי ישנה חשיבות רבה ללוחות הזמנים. המערערת נקלטה בבית החולים בשעה 16:20, ובשעה 16:32 חוברה למוניטור. בשעה 16:50 היא נבדקה על ידי רופא, שהסביר לה על החשד למצוקה עוברית ועל הצורך בניתוח קיסרי דחוף. לפי הרשומות הרפואיות, באותה העת המערערת ביקשה כי הצורך בניתוח יוסבר לבני משפחתה וכן תהתה האם קיימת האפשרות ללדת בלידה טבעית. בשעה 17:00 התקבלה בחדר לידה, ובשעה 17:05 הוסבר לה בשנית על הצורך בביצוע ניתוח קיסרי דחוף, והיא חתמה על טופס הסכמה לניתוח. ב-17:15 המערערת הוכנה לניתוח אך בשעה 17:30 ביקשה לקבל הסברים נוספים, ורק לאחריהם ניתנה הסכמה לביצוע ההרדמה והניתוח. בסמוך לשעה 17:45 הורדמה והחל הניתוח, שהסתיים בשעה 18:43.

           התינוק נולד ללא רוח חיים. מיד ננקטו פעולות החייאה שהביאו לשיפור במצבו והוא הועבר מונשם להמשך טיפול בפגיה. עם שחרורו מבית החולים כשבועיים לאחר מכן נכתב בטופס סיכום האשפוז כי הוא סבל מתשניק סב-לידתי עם פגיעה רב מערכתית אך כי חל שיפור במצבו הכללי. אבחון שנערך לו בגיל שלוש שנים ושבעה חודשים מצא כי הוא סובל מעיכוב התפתחותי בדרגה בינונית-קלה, וכי הוא מתפקד ברמת פיגור קל-בינוני.

3. בהכרעתו, התייחס בית המשפט המחוזי לשני עניינים מרכזיים: הראשון, הטענה בדבר התרשלות הצוות הרפואי באבחון מצוקת העובר והעיכוב בביצוע הניתוח הקיסרי. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי המערערים נקלטו בחדר המיון ללא דיחוי וכי ההחלטה על עריכת ניטור במוניטור בבית החולים הייתה סבירה וארכה כ-20 דקות, כמקובל. באשר לעיכוב בביצוע הניתוח, נקבע כי הזמן הסביר לתחילת ניתוח, בנסיבות המקרה, עומד על כ-30 דקות. עם זאת, העיכוב נבע מהצורך לתת הסברים חוזרים ונשנים למערערת ולמשפחתה בדבר הצורך בביצוע הניתוח. בהתאם לכך, נפסק כי האחריות לשיהוי אינה חלה על הצוות הרפואי, ולא הייתה כל התרשלות מצדו.

           העניין השני שנדון הינו בחינת קיומו של קשר סיבתי בין השיהוי בביצוע הניתוח לבין נזקו של הילד. בית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה, על אף קביעתו בדבר היעדר קיומה של התרשלות. בהכרעתו, הסתמך על מומחים שונים, שלא זיהו כי הילד סובל משיתוק מוחין, שהוא אחד מן הקריטריונים לקיומה של לידה בתשניק. בהיעדר שיתוק מוחין, בית המשפט המחוזי לא מצא קשר סיבתי בין האיחור בלידה לנזקו של הילד. ערכאה קמא סברה כי המצוקה העוברית החלה זמן רב לפני הגעת המערערת לבית החולים, וכי אף ללא השיהוי בביצוע הניתוח, ישנה "אפשרות סבירה" כי הילד היה נולד באותו המצב. לנוכח כל זאת, נקבע כי לא מתקיים קשר סיבתי.

4. בערכאת הערעור המערערים ממקדים מאמציהם בשתי טענות עיקריות: הראשונה,טענת השיהוי. על פי המערערים, קביעת בית המשפט כי השיהוי נבע מסירובה של המערערת לבצע את הניתוח הקיסרי הינה מוטעית. לדבריהם, היא לא סירבה לניתוח, אלא ביקשה לקבל הסברים אודות הצורך בביצועו. הבקשה למתן הסברים הינה זכות של המערערים ואין בה כדי להצדיק את העיכוב שחל. לביסוס טענתם, הם נסמכים על הרשומות הרפואיות, שלא מציינות כל סירוב של המערערת לבצע את הניתוח, ואף לא צוין כי הצורך במתן הסברים גרם לשיהוי האמור.

           הטענה השנייה שבפי המערערים הינה טענת הקשר הסיבתי. לדבריהם, ערכאה קמא התעלמה מן המומחים שהעידו כי הילד נולד בתשניק. מצב זה הוא שגרם לנזקו המוחי. המערערים אף מתנגדים לקביעה לפיה מכיוון שלא ניתן לקבוע מהו, אם בכלל, שיעור ההחמרה בנזק לנוכח השיהוי בלידה, לא ניתן לבסס קיומו של קשר סיבתי. לטענתם, במקרה זה יש להחיל את דוקטרינת "מעוולים במשותף", ולחייב את המשיבה במלוא הנזק.