פלוני ואח' נ' בי"ח בני ציון ואח'

השופט נ' הנדל:

1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 3326-03-10, כבוד השופטת ש' שטמר), במסגרתו נדחתה על הסף תביעת המערערים לקבלת פיצוי על הנזקים שנגרמו למערערת 2 (להלן: המערערת), לאחר שנחשפה לתמונה בעיתון שבה נראית אחות בית חולים אוחזת בתינוקת בכיס סינרה. הנזקים נגרמו, לכאורה, לנוכח סברתה המוטעית של המערערת כי מדובר בבִתה הפגה שנפטרה באותו היום שבו יצא העיתון לאור.

2. עובדות המקרה – שמוסכמות על הצדדים – חריגות הן ותוצאותיו קשות. המערערת ילדה בתאריך 6.11.2008 תאומות פגות בבית החולים בני ציון. הרופאים יידעו את המערערת כי סיכויי הישרדותה של אחת הפגות נמוכים. ביום 10.11.2008 שוחררה המערערת לביתה ובהמשך אותו היום, נפטרה אחת הפגות. יום למחרת נערכה הלווייתה. סמוך לאחר ההלוויה, המערערת נחשפה לתמונה שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" בתאריך 10.11.2008, בה נראית אחות בבית חולים אוחזת תינוקת בכיס סינרה, כאשר פני הדמויות בתמונה מטושטשים. צוין בכותרת התמונה כי זו צולמה בבית החולים בני ציון – אותו בית החולים שבו נולדה הפגה שנפטרה, וכן כי התינוקת המצולמת הינה פגה. כיום, אין חולק כי התמונה צולמה בתאריך 8.10.2008, כחודש ימים קודם ללידת הפגה, ומוסכם על הצדדים כי הפגה המצולמת בתמונה אינה בִתה של המערערת. עם זאת, המערערים – קרי, המערערת, בעלה ועזבון הפגה שנפטרה – טוענים כי עובדה זו נודעה להם בשלב מאוחר, לאחר שמחלתה הנפשית של המערערת התפרצה.

           בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה האם למערערים יש עילת תביעה בגין המחלה הקשה שבה לקתה האֵם, שנכותה מוערכת ב-70%. הוא הכריע בשלילה, ודחה את התביעה. כך בהתייחס לכל אחד מן המערערים. ראשית, צוין כי למערער 1, הוא עזבון הפגה שנפטרה, אין עילת תביעה. הפגה שנפטרה לא צולמה בתמונה, ועל כן לא בוצעה כלפיה כל עוולה. אף למערער 3 – אב המשפחה – אין עילת תביעה, מכיוון שהוא לא ניזוק מן החשיפה לצילום. עוד נקבע כי המערערת, האֵם, אינה נפגעת ישירה, שכן אף לדבריה – פגיעתה נגרמה לה כתוצאה מהעוולה שהאם סברה בטעות שנגרמה לבִתה. פגיעה בילד או בפג אינה מספיקה כדי לסווג את ההורה של הילד כנפגע ישיר. כדי להכריע, בחן בית המשפט המחוזי האם המערערת נכנסת בגדרי עניין אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990)), במסגרתו נקבעו התנאים לפיצוי ניזוק משני בגין נזק נפשי. ערכאה קמא סקרה את התקיימותם של תנאי עניין אלסוחה במקרה זה, אך לא קבעה מסמרות בעניין. אלא, היא הכריעה כי המקרה אינו עומד בדרישת הצפיות. באשר לצפיות הפיזית, נקבע כי אדם סביר לא היה יכול לצפות כי הצילום האמור יגרום לצופה הסביר לחשוב כי הפגה הועמדה בסיכון. זאת, לאור ההשתלשלות "הביזארית" של האירועים, כדברי הערכאה הדיונית. אף מבחינה נורמטיבית, הוכרע כי דרישת הצפיות לא מתקיימת, לנוכח החשש מהרחבה של מעגל הניזוקים הפוטנציאליים שעשויים להיכנס בגדרי עניין אלסוחה, שראוי להישמר למקרים חריגים. על כן, כאמור, התביעה נדחתה.

3. המערערים הציגו שלוש טענות מרכזיות בערעורם. טענתם המרכזית נוגעת לתנאי עניין אלסוחה. ראשית נטען כי בית משפט קמא היה צריך לקבוע שהלכת אלסוחה מתקיימת, לנוכח קביעתו שארבעת התנאים הרלוונטיים מתקיימים בענייננו. שנית, נטען כי ראוי להטיל אחריות על בית החולים מכוח הניתוח הכלכלי של דיני הנזיקין, בהיותו "מונע הנזק הזול". הודגש כי עלות הפיקוח ונקיטת הזהירות מצד הצוות הרפואי נמוכה בהשוואה לנזק שנגרם למערערת, ולכן יש לקבוע כי היה על בית החולים לצפות את הפגיעה במערערת. בפי המערערים שתי טענות נוספות. האחת תוקפת את דחיית התביעה על הסף, והשנייה מתמקדת בטענה כי האחיות בבית החולים התרשלו כאשר הצטלמו עם פג בתוך כיס סינרן.

           המשיבים, מצדם, סומכים ידיהם על פסק דינה של ערכאה קמא לעניין אי-העמידה בתנאי עניין אלסוחה והיעדר הצפיות. עוד הם מבהירים כי קביעה חיובית בדבר קיומה של עילת תביעה תביא להרחבה בלתי סבירה של מעגל המזיקים והניזוקים הפוטנציאליים. בנוסף, נטען כי הצוות הרפואי לא התרשל, ועל אחת כמה וכמה שלא הייתה התרשלות כלפי המערערים, שבתם כלל אינה מופיעה בתמונה.

דיון והכרעה

4. אפתח בהבהרה. השאלה שעמדה להכרעת ערכאה קמא גודרה על ידי הצדדים, שהגיעו להסדר דיוני, באופן הבא: "מבלי להיזקק לשאלת הקשר הסיבתי המצויה במחלוקת בין הצדדים מתבקש בית המשפט הנכבד להכריע מבחינה משפטית האם לתובעת בנסיבות המתוארות לעיל קיימת עילת תביעה בגין חשיפה לתמונה נשוא המחלוקת בעיתון?". לאמור, שאלת הקשר הסיבתי כלל לא עמדה להכרעה. לנוכח זאת, אף דיוננו יתוחם בגדרי גבולות הגזרה שהותוו על ידי הצדדים, ובעיקר – יופנה לשאלת קיומה של חובת זהירות במקרה זה.

5. כלל ידוע הוא כי כדי להטיל אחריות בנזיקין יש לבחון את התקיימותם של ארבעה רכיבים – הראשון, קיומה של חובת זהירות; השני, הפרה של חובת הזהירות, קרי התרשלות; השלישי, קיומו של נזק; והרביעי, זיהוי קשר סיבתי – עובדתי ומשפטי – בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק (להרחבה אודות סיווג זה ראו: ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי, פסקה 6 לפסק דיני (22.6.2014) (להלן: עניין וגנר); להרחבה כללית ראו גם: ע"א 145/80 ועקנין‎ ‎נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז(1) (1981) (להלן: עניין ועקנין); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 421 (כרך א, 2012) (להלן: גלעד)). לנוכח ההסכמות הדיוניות המפורטות לעיל, נתמקד בבחינת קיומה של חובת זהירות בין המערערת לבין בית החולים.