פלד נ' רוזנברג

פסק דין

לבקשת הצדדים, ניתן בזאת פסק הדין בתיק, על סמך כתבי הטענות שהוגשו ובהתאם למוסכמות שהוגשו.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") קובע כי :

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בענייננו, מצאתי כי הדברים, שאין חולק לגביהם כי נאמרו על ידי הנתבע לגורמים שלישיים, אודות ייחוס עבירות רכוש שונות לתובע, עלולים להשפיל את התובע בעייני שכניו, או לעשותו מטרה לשנאה או לבוז, כמו גם עלולים לבזות את התובע בשל המעשים הפליליים וההתנהגות שאין חולק כי יוחסה לו על ידי הנתבע.

לפיכך, יש בדברים שאמר הנתבע, משום 'לשון הרע' כמשמעה בחוק.

סעיף 2 לחוק קובע מהו "פרסום":

(א)פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

בעניינו אין מחלוקת כי נעשה 'פרסום'.

לא נטענו ולא הוכחו טענות הגנה מכוח החוק, לפיהן המדובר בפרסום מותר או בהגנת 'אמת דיברתי'.

כל שהנתבע טוען הוא לתום ליבו, כי אמר את הדברים כנגד התובע, לאחר שבמסגרת תפקידו כסייר ביטחון בקיסריה, נדרש לתת תשובות לתושבי המקום שנפגעו מעבירות רכוש – אשר אף איימו על הנתבע בתביעות כאחראי לאבטחת המקום. לטענת הנתבע, העלה בפני התושבים את חשדותיו בתובע – על מנת להראות שהוא עושה כל שביכולתו להגיע לשורש הבעיה בשכונה, וכדי להסיט את איומי התביעה כנגדו, אל אדם אחר בו הוא חושד. לטענת הנתבע, לא היתה לו כוונה לפגוע בזדון בתובע ובשמו הטוב.

לא מצאתי באמירות הנתבע האמורות, כדי להצדיק הגנת תום לב על פי סעיף 15 לחוק.

הנתבע לא הרים את נטל ההוכחות המוטל עליו מכוח סעיף 16 לחוק, הקובע כך: