פלד נ' זילברשלג

החלטה

בפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של כב' השופט (בדימוס) ניסים ישעיה, אשר ניתן ביום 11/10/09.

על פסק-הדין הגיש המבקש/הנתבע ערעור לבית-המשפט העליון - ע"א 9574/09.

תיק זה הובא להחלטתי, עקב פרישתו של כב' השופט (בדימוס) ישעיה לגימלאות.

לאחר שעיינתי בפסק-הדין, בבקשה ובדברי התשובה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

ככלל, פסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט, יש לקיים ובהקדם. בית-המשפט עשוי להורות, לעיתים – ובמשורה - על עיכוב ביצוע פסק-דין, מקום שבו הוכיח המבקש כי סיכויי הערעור טובים; כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לזכותו; וכי אם יבוצע פסק-הדין ייגרם לו נזק בלתי-הפיך.

כפי העולה מפסק-הדין, אין מחלוקת כי המבקש/הנתבע מעכב אצלו את כספי המשיב/התובע המוחזקים על ידו בנאמנוּת, אלא שטוען שיש לקזז מהם כספים אותם חייב לו המשיב/התובע בגין שכ"ט עורך-דין והוצאות שונות שהוציא במהלך הטיפול המשפטי בענייניו.

בית-המשפט קיבל את האמור בתצהיר התובע, כי יתרת כספי הנאמנוּת אותם מחזיק המבקש/הנתבע הִנם בסך של 73,091.91 ש"ח, העומדים לאחר שיערוכם ליום הגשת התביעה על סך 109,323 ש"ח. בפסק-הדין אף כותב בית-המשפט, כי "סכום זה לא הוכחש ולא הופרך ע"י הנתבע, אשר לא התייחס אליו כלל בסיכומיו" (בנספחים ז', ח', ט' לתצהיר התובע, מצורפים מסמכים בהם מפרט המבקש/הנתבע בעצמו את סכום הפקדונות בנאמנוּת).

מכאן, שהמחלוקת בין הצדדים התמקדה בטענות המבקש/הנתבע להתיישנות, שיהוי וקיזוז.

בית-המשפט דחה את טענות המבקש/הנתבע לעניין תקופת ההתיישנות, אותה החל למנות, לכל המוקדם, מיום 1/6/00, הוא מועֵד מכתבו של המבקש/הנתבע למשיב/התובע על "הפסקת ייצוג והסדר התחייבות". בהתחשב כי התביעה הוגשה ביום 31/5/07, דחה בית-המשפט את טענת ההתיישנות.

טענתו של המבקש/הנתבע, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממכתבו מיום 12/3/00, נדחתה על-ידי בית-המשפט. זאת, אם משום שלא הוכח כי מכתב זה הגיע לידיו של המשיב (בית-המשפט האמין למשיב כי לא קיבל לידיו מכתב זה), אם משום שלגוף העניין, לא ראה באמור במכתב זה כדי להצדיק את תחילת מניין תקופת ההתיישנות, בין השאר משום שבמכתב זה המבקש מסכים להעביר את יתרת הכספים מהפיקדון עד ליום 1/7/00, בקיזוז הוצאותיו.

נראה לי, כי סיכויי הצלחת הערעור בטענת ההתיישנות אינם רבים.

הוא הדין באשר לטענת השיהוי.

בית-המשפט קיבל את הסברו של המשיב/התובע כי ההשתהות בהגשת התביעה נבעה, עקב הידרדרות במצבו הרפואי, אשר מנעה ממנו תקופה ארוכה לטפל בעניין, ובשל מערכת היחסים המיוחדת שהייתה קיימת בינו לבין הורי הנתבע. בית-המשפט גם היה סבור, כי אף אם השתהה או התמהמה המשיב/התובע בהגשת התביעה, מותר היה לו להגישה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

גם לעניין טענת השיהוי, נראה לי כי סיכויי הצלחת הערעור אינם רבים.

באשר לטענת הקיזוז, קבע בית-המשפט כי: "טענות אלה של הנתבע, היינו זכותו לקזז ושיעור הקיזוז, לא הוכחו כלל ועיקר".

בית-המשפט לא האריך בנושא זה בפסק-דינו, אולם הגיע למסקנה זו לאחר שהצדדים העידו ונחקרו בפניו, גם בנושא הקיזוז. ספק בעיני אם תהיה התערבות כלשהי של ערכאת הערעור במסקנה זו.

מכאן, שסיכויי ההצלחה בערעור, אינם רבים.

גם במבחן מאזן הנוחות והנזק, נוטה הכף לזכות המשיב/התובע.

כאמור, הכספים שפסק בית-המשפט כי על המבקש/הנתבע להחזיר למשיב/התובע, הם כספים, אשר המשיב/התובע העבירם למבקש/הנתבע על-מנת שהוא יחזיק בהם, בנאמנות, עבורו. מדובר בסכומי כסף השייכים למשיב/התובע, המסתכמים יחדיו ל-109,323 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה.