פל"א 3289-03-15 מדינת ישראל נ' עוודאללה

בפניי בקשת הנאשם לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר המבקש ביום 23.6.15 בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח.

לטענת המבקש הוא לא הוזמן, לא ידע על מועד הדיון ויש לו טענות הגנה טובות, כמו גם נסיבות אישיות שיש בהן כדי לגרום לשינוי לקולא בגזר הדין. לכן הוא מבקש לתת לו את יומו בבית המשפט.

המאשימה מפנה לאישור המסירה הסרוק בתיק (להלן: "אישור המסירה") וטוענת כי המבקש זומן כדין ולכן למעשה ניתן לו יומו בבית המשפט. כן טוענת המאשימה כי המבקש לא פירט בבקשתו טענות הגנה, לא העלה חשש לעיוות דין ולכן יש לדחות הבקשה.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 קובע:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם נתנו בהעדרו, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין..."

הלכה היא כי בשלב דיוני זה, על המבקש ביטול פסק הדין הנטל להוכיח כי סיבת אי התייצבותו לדיון הייתה מוצדקת ולחילופין, כי נגרם לו עיוות דין בעצם הרשעתו.

ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מד"י, פ"ד נז(6) 793 (2003) נקבע כי על הנאשם להעלות בבקשתו את כל טענותיו, כולל אסמכתאות רלוונטיות ובע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם נקבע:

"בקשה לביטול פסק דין אין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה.... בית המשפט המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד; כך ייעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות והבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין."