פירוד ממושך כעילה לגט ופיצויי גירושין - כנס הדיינים חורף תש"פ

ב"ה

פירוד ממושך כעילה לגט ופיצויי גירושין

כנס הדיינים חורף תש"פ

הרב דוד דב לבנון

מה היא עילת גירושין לחייב אישה בגט?

האם טענת "מאוסה עלי" היא עילת גירושין של בעל לחייב את אשתו בגט?

נראה להוכיח שזו לא טענה ממחלוקת התנאים מתי מותר לגרש את אשתו מן התורה:

הבבלי בגיטין צ אומר:

מתני'. בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר; ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר; ר' עקיבא אומר: אפי' מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר: והיה אם לא תמצא חן בעיניו.

גמ' [...] כי שנא שלח - ר' יהודה אומר: אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח. ולא פליגי: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני; דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם, ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך.

ומבאר רש"י:

אם שנאתה שלח – כרבי עקיבא. אם שנואה היא לפני המקום שלח - כב"ש, ואית דגרסי שנוי המשלח וזו שמעתי שנוי המשלח לפני המקום ואפילו לבית הלל נהי דלא כייפינן שלא להוציא מיהו שנוי הוא.

אמר ליה רב פפא לרבא: לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, מהו? א"ל, מדגלי רחמנא גבי אונס: לא יוכל לשלחה כל ימיו - כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד.

את המקורות האלו מסכם הבית שמואל בסימן קיט ס"ק ב להלכה:

ואם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כפינן ליה שאל יגרש וכ"כ ב"ח. לכן מסתבר דמוטל עליהם להזהיר אותו שאל יעבור על התורה דכתיב כי מצא בה ערות דבר, והא דק"ל מדינא דש"ס דיכול לגרש אשתו בע"כ היינו כשמצא בה דבר אז יכול לגרש בע"כ. ומשום חר"ג א"י לגרש בע"כ. ולב"ש דאסור לגרש משום דבר אם כן כופין אותו שאל יגרש. וקרא לא יוכל לשלחה כל ימיו דכתיב באונס ... וי"ל דאי לאו כל ימיו ה"א באמת שאר נשים אין כופין, שאל יגרש אבל לפי האמת דכתיב כל ימיו להורות דחייב להחזירה אין סתירה מקרא זה אז אמרינן דכופין אותו שאל יעבור על התורה ואל יגרש אם לא מצא דבר ערוה ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזירה.

כלומר, לפי הב"ש יש אסור דאורייתא לגרש את אשתו בהעדר עילה המוזכרת בגמרא, כגון בזיווג ראשון אם מצא בה דבר ערוה, ולא די בטענה ש"הקדיחה תבשילו" ע"מ להקניטו (מאירי) כדי לחייבה בגט. לא מצאנו שטענת "מאוסה עלי", "אם שנאתה שלח", היא עילת גירושין מדינא דגמרא רק בזווג שני. לפי רש"י – זה כרבי עקיבא (כנראה "מצא אחרת נאה הימנה" יכול להביא לידי שנאה, ולכן הטענה הזאת שהוא שונאה אינה עילה לגירושין). כל זה מדינא דגמרא, ולאשכנזים נוסף איסור חדר"ג. גם הספרדים בהרבה קהילות קבלו על עצמם שלא לגרש בעל כורחה כתקנה או בשבועה שלא לגרש בע"כ.

וכך מצאתי בשו"ת תעלומות לב (חלק ב אבן העזר הלכות גטין סימן א, מדף לד ע"ב בדפי הספר ואילך) שבעל אינו יכול לטעון מאוסה עליי: אחרי שביאר שאסור מדינא דגמ' לגרש את אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, ורק בזיווג שני אם שנאה ישלחנה, רצה לומר שכיוון שטען שמאוסה עליו יהא מותר לגרש אשתו ראשונה, ולסמוך בזה על דברי הרמב"ם שבטענת מאיס כופין את הבעל לגרש, ולגבי כפיית האישה יש לומר שיודו גם החולקים על הרמב"ם. שוב הביא את דברי הכנסת הגדולה (אבן העזר סימן קיט הגהות הטור אות ד) בשם הרא"ם שאפילו מאוסה בעיניו אסור לגרשה בזיווג ראשון, והוכיח כדברי הרא"ם מדברי מר"ן (אבן העזר סימן קיט סעיף ד) שבזיווג שני אם שנאה ישלחנה, ומשמע שבזיווג ראשון גם בשנאה לא ישלחנה ואף אם שנאה מחמת שמצא אחרת נאה הימנה – שנאת חינם היא זו, ואין ראוי לו לבעלה לשלחה כי היא לא פשעה נגדו ולא עשתה דבר שיגרום שנאתה.

הדבר מפליא מדוע אישה שאומרת מאוס עליי לפי הרמב"ם כופין לגרש, וגם ר"ת שחושש שמא נתנה עיניה באחר, מודה שאם היינו יודעים שמאוס עליה זו עילת גירושין, ולעומת זאת בעל שמואס באשתו אינו רשאי לגרש?

נראה לי שאישה אינה יכולה לחיות עם בעל שמאוס עליה משום אופייה של האישה. היא מרגישה אז כאנוסה וכשבויה תחתיו. משא"כ האיש, כיוון ש"דרכו לכבוש" הוא יכול לחיות עם אישה גם אם אינה אהובה בעיניו. ולכן כל החיובים בחיי הנישואין הם של הבעל כלפי אשתו ולא שלה כלפיו, וגם עונה היא חובתו של הבעל ולא של האישה.