פיר כהן נ' עאבדין

פסק דין

לפניי תביעה כספית, בסכום של 137,193 ₪, בגין סחורה שסיפק התובע לנתבע.

רקע

התובע עוסק בענף העתיקות, שטיחים, דברי נחושת וכיוצא באלה. הנתבע הינו איש עסקים שעוסק בין השאר בענף העתיקות. בין הצדדים התנהלו יחסי מסחר שבמסגרתם רכש הנתבע מהתובע מעת לעת סחורה שונה. בשנת 1999 סיפק התובע לנתבע סחורה בשווי כולל של 36,000$ וכחלק מכך, סחורה בשווי של 17,820$, לפי תעודת משלוח שהוציא התובע לנתבע ואשר התובע עותר לתשלומה במסגרת התביעה דנא.

בשנת 2000 הנתבע מסר לתובע 3 המחאות בסכום של 4,000 ₪ כל אחת. משחזרו ההמחאות הנ"ל ולא כובדו ע"י הנתבע ומשדרישות התובע לשלם המחאות אלה לא נענו, פתח התובע בשנת 2006 תיק הוצל"פ לגביית ההמחאות הנ"ל.

במסגרת תיק ההוצל"פ, הגיעו הצדדים להסדר בכתב שנחתם ביום 22.11.10, שלפיו בתמורה לתשלום של 32,000 ₪ ייסגר תיק ההוצל"פ, הגם שסכום החוב בתיק נכון לאותו מועד היה גבוה יותר (40,286 ₪). סכום הפשרה הנקוב באותו הסדר שולם ע"י הנתבע למחרת היום.

לאחר כחצי שנה, ביום 17.4.11, הגיש התובע את התביעה דנא, בה הוא עותר לחייב את הנתבע בסכום של 17,820$ על פי תעודת המשלוח שהוציא התובע לנתבע בזמנו בשנת 1999 ואשר לפי הטענה טרם שולמה ואשר סכומה בשקלים חדשים נכון למועד הגשת התביעה, עומד על 137,193 ₪.

הנתבע בכתב הגנתו המקורי העלה בראש ובראשונה טענה של התיישנות ובנוסף לכך טען כי תמיד שילם לתובע עבור הסחורה שקיבל ולא השאיר אחריו חוב כלשהו. לטענתו, לאחר כל התשלומים ששילם בגין הסחורה שקיבל, אמנם נותר בזמנו חוב של 32,000 ₪, אשר בגינו מסר לתובע צ'קים אשר חלקם נפרעו וחלקם חזרו, אולם גם אלה שולמו בסופו של דבר במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לגבייתם, כך שהנתבע אינו חייב עוד ולו שקל אחד לתובע. מאוחר יותר, בכתב הגנתו המתוקן, המשיך לטעון הנתבע כי לא נותר כל חוב ותמיד שילם עבור הסחורה שקיבל מבלי שנתן התייחסות לתיק ההוצל"פ ולצ'קים שהוגשו לביצוע במסגרתו. כמו כן, הועלו טענות של שיהוי ונזק ראייתי שנגרם לנתבע עקב הגשת התביעה לאחר זמן כה רב.

דיון

בתיק זה יש להכריע תחילה בטענת ההתיישנות. יש לציין כי בגין טענה זו אף הוגשה בקשה לדחיית התביעה על הסף, אולם החלטתי שלא לדון בה על הסף, שכן סברתי כי ייתכן ויהיה ערך מוסף לשמיעת הראיות גם בהקשר של טענת ההתיישנות. כעת, במידה ואחליט כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, רק אז יהיה מקום לדון בטענות התובע לגופו של עניין ומנגד בתשובת הנתבע לטענות אלה.

התיישנות

מועד היווצרות העילה לעומת מועד הגשת התביעה

למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי התביעה הוגשה בחלוף 7 שנים מהמועד שבו קמה לתובע עילה לתבוע את הכספים נשוא התביעה. התובע מודה כי התביעה הינה בגין התמורה הנקובה בתעודת המשלוח מספר 240 מיום 12.11.99. התובע לא טוען שמועד הפירעון של תעודת משלוח זו היה מאוחר ממועד הוצאתה, אם כי טוען הוא שניתנו אורכות רבות לנתבע לצורך תשלום התמורה וזאת על סמך הבטחותיו של הנתבע כי בסופו של דבר ישלם את החוב. משמעות הדבר, כי מועד הפירעון של תעודת המשלוח היה בסמוך לאחר הוצאתה ועם מסירת הסחורה לנתבע, היינו, בסוף שנת 99.

מאחר והתביעה הוגשה רק בשנת 2011, אין ספק כי חלפו יותר משבע שנים מהמועד שבו נולדה העילה לתבוע את תמורת תעודת המשלוח.

הודאה בקיום הזכות? מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות?

עם זאת, טוען התובע לתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958, שלפיו, אם הודה הנתבע בכתב או בפני ביהמ"ש בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין אותו סעיף.

ב"כ התובע טוענת בסיכומיה כי תשלום שלושת ההמחאות שהוגשו לביצוע במסגרת תיק ההוצל"פ יש לראות אותו כהודאה בחוב שהנתבע עצמו יודע שהינו גבוה מאותם סכומים הגלומים באותן המחאות. עוד נטען כי החוב נשוא ההסדר בתיק ההוצל"פ הינו חלק מחוב גדול יותר וכולל יותר של הנתבע כלפי התובע. כמו כן, נטען כי הנתבע עצמו הודה שהצ'קים בהוצל"פ שולמו על חשבון החוב נשוא תעודת המשלוח.

לפיכך, טוענת ב"כ התובע, הסכם הפשרה בהוצל"פ מהווה ראיה לכך שבוצע תשלום של חלק מהחוב ומכאן שיש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות ביחס ליתרת החוב ע"פ תעודת המשלוח, החל מתשלום סכום הפשרה עפ"י ההסכם שהושג בזמנו בהוצל"פ, כשמועד התשלום בעניין זה הינו 23.11.10.

הנתבע מנגד אינו מסכים לטענה זו. לפי טענתו, בהסכם הפשרה במסגרת תיק ההוצל"פ לא אוזכרה כל יתרת חוב ועובדה זו גם היא מעידה על כך שלא נותר לו כל חוב כלפי התובע. התובע מנגד משיב על כך כי הסכים להסדר הפשרה במסגרת תיק ההוצל"פ, שם ויתר על סכום של כ- 8,000 ₪, אך ורק על סמך הבטחתו של הנתבע כי ישלם בעתיד את יתרת החוב של תעודת המשלוח.

לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני, הגעתי למסקנה כי יש התובע לא הוכיח את תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות ועל כן יש לקבל את טענת ההתיישנות.