פיצויי נזיקין בעקבות מעצרי שווא על השתתפות התובעים באירועי ההתנגדות ליישום תכנית ההתנתקות

מבוא

1. תביעה בגין נזקים שנגרמו לתובעים בעקבות מעצרי שווא. המעצרים נושא התביעה בוצעו בקשר עם השתתפותם של התובעים באירועי ההתנגדות ליישום תכנית ההתנתקות.
2. התובעת, ילידת שנת 1989, נשואה לתובע, יליד שנת 1987. בני הזוג הורים לשניים. התובעת הייתה קטינה במועד שבו נטלה חלק בשני אירועים בלתי חוקיים נגד יישום תכנית ההתנתקות. גם במועד שבו נשפטה על העבירות שיוחסו לה, וכן במועד שבו הורשעה ודינה נגזר הייתה התובעת עדיין קטינה. התובע היה בן 18 וחודשיים בעת שהשתתף באירוע שבגינו הוגש נגדו כתב אישום. בסופו של יום ולאחר שהתובע נעצר פעמיים לאחר הגשת כתב האישום, חזרה בה המאשימה מהאישום.
3. אקדים ואציין שלאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים מצאתי שיש לקבל את התביעה לגבי שלושה מעצרי שווא. מעצר השווא הראשון אירע כשנה וחצי לאחר שהתובעת הורשעה ודינה נגזר. חרף סיום ההליכים במתן פסק דין היא נעצרה בגין אותם מעשים שעליהם נשפטה, על יסוד צו מעצר ישן שהוצא במהלך הדיונים בהליך הפלילי ושלא היה בתוקף במועד ביצועו. אשר לתובע, בתביעתו התייחס התובע לשלושה מעצרים: המעצר הראשון הוא מעצרו במהלך אירוע המחאה; המעצרים השני והשלישי הם מעצרים שבוצעו לאחר שהוגש נגדו כתב האישום, בגין אי התייצבותו לדיונים המשפטיים. אקדים ואציין כבר כעת שלא מצאתי שיש לקבל את התביעה ככל שהיא מתייחסת למעצרו הראשון של התובע, שבוצע כאמור במהלך האירוע שבגינו הוגש נגדו כתב אישום. לא נטען בפני ומן הסתם גם לא הוכח, כי המעצר לא עמד בתנאי סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן- "חוק המעצרים") או כי לא היה יסוד סביר לחשד לביצועה של עבירה בת מעצר. זאת ועוד, התובע סירב להזדהות בפני השוטרים, כך גם סירב להזדהות בפני השופט שדן בהארכת מעצרו הראשונה. יחד עם זאת, במהלך שמיעת הראיות התברר ששני מעצריו של התובע שבוצעו לאחר שהוגש נגדו כתב האישום היו מעצרי שווא, שבוצעו בשל רשלנותה של הנתבעת, כפי שאפרט להלן.

הפגיעה בחירות

4. אין זה למותר לשוב וציין שחירותו של אדם, כמו גם כבודו, הם זכויות יסוד במשפטינו המעוגנות בין היתר בחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו. המעצר מטבע הדברים כרוך בהגבלתה של החירות ובפגיעה בכבוד האדם ועל כן שומה על הנתבעת לנקוט במרב האמצעים למנוע פגיעה בלתי מידתית או רשלנית בזכויות יסוד אלו. לא לחינם ציטט בא כוחם של התובעים את פסק דינה של כב' הנשיאה (כתוארה אז) ד' בייניש בבג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ועסקים נ' שר האוצר ואח' (מיום  19.11.09)-

"הזכות לחירות אישית הינה ללא ספק מזכויות היסוד המרכזיות והחשובות בכל משטר דמוקרטי, והיא הוכרה בשיטתנו עוד בטרם עוגנה בחוק היסוד. שלילתה של זכות זו היא אחת מהפגיעות הקשות ביותר המתאפשרות במדינה דמוקרטית המקפידה על שלטון החוק ומגינה על זכויות האדם. פגיעה בזכות לחירות אישית היא בעלת חומרה מיוחדת, מאחר שהיא כרוכה מעצם טיבה בפגיעה בשורה של זכויות אדם אחרות, שהיכולת לממשן מוגבלת מבחינה פיזית, נפשית וערכית כאחד".

5. כך גם ציטט בא כוחם של התובעים את פסק דינו של כב' הנשיא א' ברק (כתוארו אז) בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 589-

"...במדינה דמוקרטית, אשר הציבה בראש חוקתה את הצו כי 'זכויות היסוד של אדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין...' (סעיף 1 לחוק היסוד), מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג....על- כן, מעצר לצרכי חקירה צריך להתקיים רק במקרים חריגים של חקירה. מעצר אינו אמצעי חקירה. מעצר הוא אמצעי למניעת שיבוש החקירה...".

6. דברים אלו יפים גם לענייננו, אף שבענייננו לא מדובר במעצר לצרכי חקירה. מעצר שווא אינו דבר של מה בכך, וראוי לחזור ולהדגיש שמעצרי שווא אינם בגדר סיכון סביר כמשמעותו בעוולת הרשלנות, ואין להשלים עמם גם בהינתן הנטל המוטל על המשטרה, ריבוי המטלות בהן היא עומדת, והצורך לאפשר לה לפעול באפקטיביות וללא הססנות. על המדינה בכלל ועל המשטרה בפרט להעמיד את החירות ואת כבוד האדם לנגד עיניהן ולקבוע נהלים ברורים ושיטתיים שיבטיחו מניעת מעצרי שווא ומניעת הגבלת החירות שלא כדין ושלא לצורך.

המחאה נגד ההתנתקות

7. כיון שהנתבעת שבה והדגישה בטיעוניה ובסיכומיה את הכלל שלפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", ראוי להתעכב קמעה גם על אירועי המחאה נגד יישום תכנית ההתנתקות. בית המשפט העליון התייחס לאירועי אותם ימים בבג"ץ 1213/10 אייל ניר ואח' נ' יו"ר הכנסת ואח' (מיום 23.2.12, להלן- "פרשת אייל ניר") כדלקמן-

"מראשית ימיה לוותה תוכנית ההתנתקות בשיח ציבורי ער, שפרט על נימיה הרגישים ביותר של החברה הישראלית, והציף על פני השטח מתחים אידיאולוגיים-דתיים וחברתיים עמוקים ביותר שאיימו על יציבותה. המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות התפשטה לכל עבר, והקיפה קבוצות שראו באפשרות מימושה משום אובדן דרך מדיני חברתי, לאומי ודתי. הארץ רעשה. ימים קשים וכואבים היו אלה, ועמדנו על כך בפסק דיננו בבג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט (2) 481 (2005) (להלן: עניין חוף עזה), בו נבחנה חוקתיות חוק ההתנתקות:

"ימים קשה הם אלה. העם מפולג. מרחף חשש של אלימות. ניתוק קשה ומכאיב של אלפי מתיישבים ישראלים מחבלי ארץ בהם חיו שנים רבות עומד להתרחש. הכנסת והממשלה קיבלו הכרעות מדיניות קשות שהן בעלות אופי היסטורי ממש על פיהן מתנתקת ישראל מאזור חבל עזה ומאזור צפון השומרון..." (עניין חוף עזה, בעמ' 512).