1. עניינו של פסק הדין: תביעה נזיקית, לחייב את הנתבעת בפיצויי נזיקין בגין סרבנות גט, בסך של 250,000 ש"ח.
2. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1993, ולהם שני ילדים.
כבר בשנת 1996 הגיש הבעל תביעת גירושין. כשנתיים לאחר מכן הצדדים נפרדו, ומאז חיים בנפרד.
בין הצדדים התנהלו מס' תביעות בפני, לרבות בעניין מזונות, משמורת ורכוש. גם בפני ביה"ד הרבני התנהלו תביעות, חוץ מתביעת הגירושין, לרבות תביעה למזונות אישה.
תקצר היריעה מלתאר את כל גלגולי ההליך אשר התנהל בבית הדין הרבני, עיקרי הדברים הינם כדלקמן:
ביום כ"ו בתשרי תשס"ו פסק ביה"ד האזורי בירושלים, שעל האישה לקבל את גיטה. ערעור שהגישה האישה נדחה ע"י ביה"ד הרבני הגדול ביום כ"ו באדר תשס"ו, והתיק הוחזר להמשך ההליכים בעניין סידור הגט וכן לבירור הטענות הרכושיות של האישה.
הואיל והאישה סירבה לקבל את הגט, החליט ביה"ד ביום יג בכסלו תשס"ז, להטיל על האישה צווי הגבלה לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין)תשנ"ה 1995. כמו כן ביטל ביה"ד את פסק הדין למזונות האישה.
בשלב זה ביקשה ב"כ האישה, אשר מונתה לה מטעם הסיוע המשפטי, בקשה לעכב את ההליכים נגדה ולסייע לצדדים להגיע להסכמה. ביה"ד האזורי לא נענה לבקשה, והאישה ערערה לביה"ד הרבני הגדול על שתי ההחלטות. בהחלטת ביה"ד הרבני הגדול מיום ט באלול תשס"ז, הוחזר התיק לדיון בביה"ד האזורי בירושלים לדון בהרכב מלא.
ביה"ד האזורי קיים דיון בנוכחות הצדדים ובאי כוחם ביום כב בטבת תשס"ח, במסגרתו הסכים הבעל לתת לאישה את מחצית הזכויות שצבר בעבודתו במשך התקופה שחיו יחד. באותו דיון הבהיר ביה"ד לאישה שלא ניתן לדרוש גם מחצית מהרכוש וגם כתובה, וכי שלפני שפוסקים בעניין כתובה יש לראות מה האישה מקבלת מן הרכוש. בתום הדיון החליט ביה"ד כי לאור חיובה של האישה בגירושין היא אינה זכאית למזונות, וקבע מועד לסידור הגט. האישה לא הופיעה לדיון, אלא הגישה ערעור נוסף לביה"ד הרבני הגדול.
בהחלטת ביה"ד הרבני הגדול מיום 29.5.08 נפסק כי ביה"ד הרבני האזורי יקבע מועד לסידור הגט ואם האישה לא תתייצב או תסרב לקבל את גיטה, רשאי הבעל לתבוע דיון בצווי הגבלה. כמו כן קבע כי על הבעל להפקיד בביה"ד סך של 100,000 ש"ח, שיינתנו לאישה עם סידור הגט.
משהאישה לא הופיעה לסידור הגט, חזר ביה"ד והטיל על האישה צווי הגבלה. כמו כן ביטל ביה"ד את פסק הדין למזונות האישה. שוב ערערה האישה לביה"ד הגדול, בטענה שביה"ד האזורי הסתפק בסיכומים בכתב לעניין צווי ההגבלה, ולא קיים דיון בנוכחות הצדדים. ביה"ד הגדול קיבל את הערעור ביום ז' בטבת תש"ע, והורה לקיים דיון בנוכחות הצדדים.
ביה"ד הרבני האזורי קיים דיון בנוכחות הצדדים, בסופו הורה לב"כ האישה להגיש כתב תביעה מפורט בעניין הרכוש שהיא תובעת מן הבעל, וכן העתק מאושר של הכתובה. האישה לא קיימה את האמור, ובעקבות זאת קבע ביה"ד שוב מועד לסידור הגט בין הצדדים, והאישה זומנה בהתראה.
האישה לא התייצבה גם לדיון זה, אשר התקיים בהעדרה.
לאחריו נתן החלטתו מיום 18.11.10 בה נקבע, כדלקמן:
"תיק זה עבר גלגולים שונים במשך כחמש עשרה שנה בהרכבים שונים. כמעט על כל החלטה של ביה"ד האזורי הוגש ערעור על ידי המשיבה, דבר שגרם להימשכות ההליכים ... לאחר העיון בטענות הצדדים וב"כ ובחומר שבתיקי הצדדים אנו בדעה שצודק הבעל, והגיע הזמן לשים סוף לתעלולי האישה וב"כ. התברר מעל לכל ספק שהאישה כלל אינה מעוניינת לדון עם הבעל בענייני הרכוש בביה"ד, ובמיוחד אם נזכור שאין לצדדים דירה, וכל הרכוש הם זכויות הבעל במקום עבודתו. ולאור העובדה שבסך הכל חיו הצדדים יחד כשלוש ארבע שנים, הרי שהסכום אותו היא עשויה לקבל, קטן בהרבה מסכום המזונות שגבתה מן הבעל במהלך כל השנים שהם בפירוד. ובודאי שאין התביעות הללו בענייני רכוש, אם בכלל תוגשנה, יכולות לעכב את סידור הגט. כמו כן לא המציאה האישה העתק מאושר של הכתובה, כך שאין אנו יודעים כלל מה שיעור הכתובה שלה, וכפי שנראה להלן, לאישה לא מגיעה כלל תוספת הכתובה.
ביה"ד הגדול כבר קבע ביום כו אדר תשס"ו ש"אין ספק שהתנהגות זו של האישה במשך תקופה ממושכת יוצרת אמתלא מבוררת למאיסותו של הבעל בה". ואין ספק שפירוד של כארבע עשרה שנים בין בני הזוג הוא עילה מובהקת לגירושין. גם האישה וב"כ מבינים שאין שום אפשרות שהצדדים יחזרו יחד, ולכן הן נתלות בטענות כספיות, אבל מתחמקות מלקיים דיון מסודר בהן. כמו כן, האישה לא הוכיחה שום טענה מטענותיה בדבר אלימות הבעל או בגידתו...".
לאור האמור חייב ביה"ד את האישה להתגרש מבעלה, והטיל עליה צווי הגבלה לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) תשנ"ה 1995, המונעים ממנה לצאת מן הארץ, לקבל דרכון ישראלי או להאריך תוקפו של דרכון, לפתוח או להחזיק חשבון בנק, או למשוך שיקים מחשבון הבנק, וכן לקבל או להחזיק ברישיון נהיגה. כן נקבע כי הטלת הסנקציות כפופה לאישור נשיא ביה"ד הרבני הגדול.
בהחלטה מיום 22.9.11 אומצו קביעות אלה ע"י ביה"ד הרבני הגדול (למעט אישור הסנקציות אשר נקבע בנפרד).
ביה"ד הגדול, קבע בהחלטתו, בין השאר, כי: "... ברור לנו שהזכות לקיום דיון בצווי הגבלה בנוכחות האישה וב"כ איננה קיימת כאשר ברור לביה"ד שהאישה פועלת במכוון ובאופן שיטתי להתחמק מהופעה בפי ביה"ד ומלקיים את פסקי דינו".