עניינו של פסק הדין אשר בפני, הוא הכרעה בתביעת התובע לפיצוי נזיקי בסך 300,000 ש"ח בגין סרבנות אישתו - הנתבעת, לקבל גט ממנו.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
1. הצדדים נישאו זל"ז ב-1979 ומנישואיהם נולדו 5 ילדים, נישואי הצדדים לא עלו יפה, ורבו החיכוכים ביניהם. חיכוכים אלה השתקפו חדשות לבקרים גם בערכאות השונות בבית משפט זה ובבית הדין הרבני.
2. לטענת התובע, הוא הגיש תביעת גירושין כנגד הנתבעת בשנת 2002, כאשר משנת 2002 ועד היום מתנהלים הליכים שונים בבית הדין הרבני ועד עצם היום הזה לא קיבל את הגט.
3. התובע האריך בפירוט את ההליכים השונים שהתקיימו בבית הדין הרבני. אנסה להביא הליכים אלה בתמצות האפשרי, כפי שאלה נטענו מפיו של התובע:
3.1 ביום 08.09.02 ניתן פסק דין בביה"ד ברוב דעות: דעת הרוב קבעה, כי על הנתבעת לקבל את גיטה, ודעת המיעוט חייבה את הנתבעת לקבל את גיטה.
3.2 ביום 22.03.05 ניתן פסק דין בערעור שהוגש על ידי הנתבעת לביה"ד הרבני הגדול.
3.3 לטענת התובע פסק דין אחרון זה היה שנוי במחלוקת פרשנית, כשנתיים נוספות חלפו בהתדיינות בביה"ד הרבני בת"א במחלוקת פרשנית זו.
ביום 19.06.07 ניתן פסק דין בביה"ד הרבני הגדול שהכריע במחלוקת הפרשנות והתוצאה היתה שהחיוב בגט משנת 2004 בוטל.
3.4 ביום 02.03.09 ניתן פסק דין הקובע ש"אין מנוס מגירושין" והורה לצדדים להפריד מגוריהם, וקבע שעם הפרדת מגורי הצדדים יקבע סידור גט.
3.5 ביום 27.06.12 ניתן בבית הדין הרבני, פסק דין המחייב את הנתבעת בגט, הנתבעת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע סידור הגט, ואולם משזומנו הצדדים לביה"ד ביום 3.7.2012 הודיעה הנתבעת שהיא מסרבת לקבל את הגט, וזה לאחר שערערה על פסק הדין.
3.6 בדיון שהתקיים ביום 21.01.13 סירבה הנתבעת בפעם השלישית לקבל את הגט.
4. התובע טען בתביעתו, כי הנתבעת נקטה בתכסיסי השהייה, דחתה דיונים, לא התייצבה אליהם, וסירבה במשך 10 שנים לקבל גיטה, וגרמה לו נזקים של נטילת חרותו וכבודו והכל תוך הפרת עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, והפרות חובותיה עפ"י חוק כבוד האדם וחירותו.
5. התובע תבע אפוא נזקיו מן הנתבעת בסך 300,000 ש"ח. 200,000 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני, 50,000 ש"ח בגין פיצוי מוגבר עקב הזדון בהתנהגותה בסירובה במשך 10 שנים לקבל הגט ואת סך של 4,000 ש"ח לחודש בגין כל חודש בו היא תסרב לקבל גיטה.
6. מנגד, כפרה הנתבעת בהגנתה בטענות התובע בתביעתו.
7. לטענת הנתבעת, בניגוד לטענות התובע, מועד החיוב בגט הינו ביום 27.6.12 ולא כפי שטען התובע עשר שנים קודם לכן, שכן פסק הדין מ-2004 בוטל ע"י בית הדין הרבני הגדול ב-2005.
8. לטענת הנתבעת, אין היא מסרבת להתגרש, אלא שקודם לביצוע הגירושין בפועל יש לדאוג למדורה, לזכויותיה הרכושיות, ולפיצוי הולם בגין זכויותיה הבלתי הדירות בבית המגורים המשפחתי, והכל כאשר התובע "...מבקש לזרוק אותה לרחוב, לאחר למעלה משלושים שנות נישואים, תוך שהוא עצמו חי עם המאהבת שלו...".
9. הנתבעת הוסיפה בהגנתה, כי לא נגרם לתובע כל נזק, ולחילופין לא הוכח כל נזק כזה.
10. הנתבעת הוסיפה, כי בכל העת עמדה על זכויותיה, היא לא גרמה לסחבת ו/או לעיכוב הגט, שכן לא היה חיוב בגט עד 2012, ועצם העובדה שביה"ד הרבני הגדול קיבל את טענת הנתבעת, יש בהן להעיד כמאה עדים על צדקתה ותום ליבה. לטענתה, התובע מסרב להסדיר עד עצם היום הזה את סוגיית המדור, והוא זה המונע את הגט בין הצדדים.