פינס ואח' נ' הבר ואח'

פסק דין

מ ב ו א

התובעים הינם היורשים ובעלים רשומים של הנכס הבנוי על מקרקעין ברמת-השרון, הידוע כחלקה 47 בגוש 6415 (להלן: "הנכס"). הנכס הושכר בשנות החמישים לידי תיאודור ושולמית הברשטאוב ז"ל. מר הברשטאוב נפטר בשנת 1983, ואלמנתו המשיכה להחזיק בנכס כדיירת מוגנת עד לפטירתה בשנת 2004. הנתבע 1 בנם של המנוחים ניהל את העסק שהיה קיים בנכס "מסגרייה" עד פטירת הוריו ואף לאחר מכן.

התובעים הגישו תביעת פינוי כנגד הנתבעים בשלוש עילות. ראשית, לטענתם היורשים אינם מנהלים "מסגרייה" בנכס ואינם ממשיכים את ניהול העסק בהתאם להוראות 26 לחוק. שנית, הנתבעים ערכו שינויים מהותיים במושכר מבלי לקבל היתר ובאופן שמהווה הפרת חוזה. ושלישית, כי הנכס ננטש ואין בו כל פעילות.

הנתבעים שניהלו הגנתם באמצעות נתבע 1, טוענים כי העסק ממשיך להתנהל כמסגרייה מאז פטירת המנוחים ועד עתה ברציפות. לשיטתם, השינויים הינם מינוריים ולא מהותיים, אין איסור על כך בחוזה. ומכל מקום, לא הוצג אסור כזה, והשינוי לא נעשה אלא כדי למנוע גניבות מחצר הנכס.

להלן אבחן טענות הצדדים.

שינויים במושכר:

1.טענה זו של שינוי המושכר הועלתה אך ורק לאחר הגשת התביעה הנוכחית שהוגשה באוגוסט 2007, במסגרת בקשה לצו מניעה ובקשה לתיקון כתב התביעה.

לשיטת התובעים, הנתבעים ניסו ליצור מצג שווא של פעילות בנכס מייד ובסמוך להגשת התביעה, ובמסגרת זו שינו את מראה הנכס באופן קיצוני ע"י בניית מבנה מתכת ענק שחובר באופן קבע למבנה הישן. כתוצאה מצירוף המבנה, טוענים התובעים, הוכפל שטח המקום על חשבון החצר הפתוחה (תמונות ת/1-ת/4), ובעצם משתנה באופן מהותי מראהו ואופיו של הנכס כפי שהיה מעל 40 שנה.

לגרסת הנתבעים, כל שהוחלף הוא גדר רשת בגדר פח בשטח החצר המהווה חלק מהמושכר, וזאת כדי לשמור על מוטות הברזל מפני גניבות (ראה סעיף 39 לסיכומי ההגנה). אותו מבנה המתואר ע"י התביעה כמבנה חדש, נטען כי איננו אלא מתקן לאחסון חומרי גלם שנמצא במקום מאז ומעולם.

אכן, לא הוצג בפניי כל חוזה שאיננו מאפשר שינויים במושכר. יחד עם זאת, יש לזכור כי בין הצדדים, בין התובעים ואמו המנוחה של נתבע 1 התנהל דיון משפטי בעילת פינוי בשנת 1983 (ת.א. 711/83) אשר הסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד. בהסכם זה, הוקטן שטח החצר והוא הוגבל רק לחצר שמצפון לקו הדרומי של הצריף (ראה סעיף 4 לסיכומי התביעה). אם כך, מן הראוי שכל שינוי שנעשה בחצר נשוא הסדר הפשרה, יובא לידיעת ואשור הבעלים, קל וחומר כשהדבר נעשה בעיצומה של תביעת פינוי נוספת.

מעיון בשינויים שנעשו (ראה תיק מוצגי התביעה), עולה כי אכן חצר הנכס נסגרה ונתחמה בארבע קירות באמצעות פלטות פח לבנות כשהן מחוברות בצירים, מראה זה משווה לחצר, מבנה שמחובר לצריף הקודם בנכס אשר שימש כמקום לאחסון כלי המסגרייה. בחצר, אכן מונחים מוטות ברזל, ונטען כי המקום קורה ונסגר כהגנה מפני גניבות לאור גניבה שנעשתה בשטח. הנתבע לא יכל להמציא כל ראיה לגבי גניבה, לא אישור משטרה, לא אישור בטוח, ולא אשור על רכישת חומרי גלם חדשים (ראה עדותו בעמ' 33 לפרו' מול שורות 14-24).

התרשמותי כי קירוי זה אכן נעשה על מנת להגן על חומרי גלם שלא היו קודם לכן במקום ולא כתגובה לגניבה בשטח. חומרי הגלם הובאו למקום לאחר ובעקבות תביעת הפינוי בגין נטישה. מכל מקום, הגם שיש בשינוי, שינוי מהותי, לטעמי אין בו די לכדי עילת פינוי או לחילופין נסיבות שהיו מצדיקות פסיקת סעד מן הצדק. רק מחמת שינויים אלה לא הייתי מורה על פינוי הנכס.

אי עמידה בסעיף 26 לחוק

סעיף 26 לחוק הגנת הדייר, קובע כדלקמן:

"לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו בין ע"י אחרים, את העסק שהדייר לפניו ניהל בו ולא השכירו כולו או מקצתו".

נטען ע"י ב"כ הנתבעים כי עילה זו הינה בבחינת הרחבת חזית, שכן נקבע שהנתבע 1 הינו דייר מוגן, דמי השכירות נגבו ממנו כסדרו, ולא נטען כלפיו כי מטרת הנכס שונתה, או כי השכיר הנכס מקצתו או חלקו. נטען כלפי הדייר כי נטש את המושכר, ולא כי לא המשיך לנהל את המושכר כפי שניהל קודמו.

אני סבורה כי טענת ב"כ הנתבעים היתה במקומה, לו אכן ההפרה הינה משנת 2007 ואילך, ואולם נטען ע"י התובעים כי עפ"י הראיות שהוצגו כבר משנת 2002 לא מתנהלת מסגרייה במקום, כך אף העיד הנתבע עצמו כי בשנים אלה לא נעשו עבודות מסגרות במקום מחשש לשריפה. והרי אמו של הנתבע נפטרה בתחילת שנת 2004. אם כך, כבר עם פטירתה לא המשיך העסק להתנהל, ולפיכך קיימת לשיטת התובעים עילה עפ"י סעיף 26 לחוק, באופן שהנתבע לא הופך לדייר מוגן כמי שלא עמד בתנאי הסעיף.

מעיון מדוקדק בסעיף 26 לחוק ומפרטי נסיבות תיק זה, הדברים אינם פשוטים, שכן כאמור הנתבע 1 ניהל את העסק עוד בחיי אמו המנוח ואופי פעילות העסק היה כך עוד בשנת 2002 עוד בחיי האם. כך שמבחינת ניהול העסק האופי לא השתנה מאז פטירת האם, לפני פטירתה ואחריה אופן הניהול זהה. לטעמי, לא קיימת עילת פינוי מכוח סעיף זה, ולו היה נזקק ביהמ"ש לשאלה האם הנתבע 1 הפך לדייר מוגן עם פטירת אמו בשנת 2004, התשובה לכך היתה חיובית. לפיכך, צודק ב"כ הנתבעים כי העילה הנכונה בנסיבות העניין היא עילת הנטישה ולא אי הניהול במושכר. נפנה אם כן לבחון את עילת הפינוי העיקרית והמרכזית בתביעה זו, והיא עילת הנטישה.

עילת הנטישה