פייגנבוים נ' טלמן

החלטה

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל מיום 16.12.09, בה נדחתה בקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטה קודמת של כב' ראש ההוצאה לפועל, בה אישר הגדלת קרן החוב בתיק הוצאה לפועל לביצוע שיק.

תיק ההוצאה לפועל נפתח על ידי המשיב ("הזוכה") כנגד המבקש ("החייב"), לביצוע שיק שנמשך על ידי החייב. התיק נפתח לכתחילה לביצוע סך של 100,000 ₪ למרות שהשיק הינו על סך של 1,330,000 ₪. לאחר שעלה בידי הנושה לגבות סך של 100,000 ₪, עתר להגדיל את סכום התיק לביצוע לסכום של 600,000 ₪. ביום 17.11.09 אישר ראש ההוצאה לפועל להגדיל את קרן החוב כמבוקש. משקיבל את ההחלטה, הגיש החייב ביום 2.12.09 בקשה לראש ההוצאה לפועל לעיין מחדש בהחלטתו, מהטעם שהתקבלה ללא תגובת החייב וכן מהטעם כי העילה השטרית מוצתה ולא ניתן עוד להגדיל את קרן החוב לביצוע. ביום 16.12.09 דחה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה לעיון מחדש, כדלקמן: "לא מצאתי כל מניעה להגדיל קרן חוב בתיק, וודאי שאין מקום לטעון כי משלא הוגשה בקשת ביצוע על סכום חלקי מתוך השטר, "מוצתה" העילה השטרית. יצויין כי החייב רשאי להגיש התנגדות לאחר שקיבל אזהרה מחודשת בעניין הגדלת קרן החוב". החלטה זו הינה ההחלטה עליה מבקש החייב רשות לערער. בקשת הרשות לערער הוגשה ביום 30.12.09.

לאחר שעיינתי היטב בטענות הצדדים, באתי לכל דעה כי דין בקשת הרשות לערער להידחות.

ראשית, בקשה רשות לערער על ההחלטה להגדיל את קרן החוב היתה אמורה להיות מוגשת על ידי החייב במועדים הקבועים לכך בחוק לאחר שנתקבלה החלטה זו ביום 17.11.09. אין חולק כי לא הוגשה בקשה כאמור במועד וחלף זאת ראה החייב להגיש לראש ההוצאה לפועל בקשה לעיון חוזר, שעל ההחלטה בה הגיש בקשת רשות לערער. לטעמי, אין לאפשר עקיפה שכזו של סדרי הדין המחייבים, ודי בכך על מנת לדחות את הבקשה (וראה, למשל, בר אופיר, הוצאה לפועל-הליכים והלכות, חלק 1, מהד' 7 2009, עמ' 113).

שנית, גם לגופה דין הבקשה להידחות. איני סבורה כי בהגשת בקשה לביצוע שטר על סכום חלקי מתוך השטר, ממצה הנושה את עילתו השטרית. האפשרות להגדיל את קרן החוב בתיק ההוצאה לפועל מעוגנת מפורשות בתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979 (סעיף 12(ו) לתקנות), אגב קביעת סדרי הדין לצורך כך. הגשת בקשת ביצוע חלקי אינה אחד המקרים המפקיעים את השטר כולו, ואין היא מקימה חזקה בדבר ויתור הנושה על גבית מלוא השטר. ברי כי יתכנו מקרים, כבענייננו, בהם ההחלטה בדבר גובה הסכום הראשוני לביצוע מושפעת משיקולי אגרה וסיכוי גביה, ועל כן הנטל להוכיח ויתור מוטל על החייב ועליו להוכיח זאת באופן פוזיטיבי, בפרט כאשר השטר נותר בידי הנושה. מכל מקום, גם אם מבקש החייב לטעון כי לאור בקשת הביצוע החלקית יש לראותו כמי שפרע את השיק כולו או כמי שאינו צריך עוד לפרעו, הרי שרשאי היה להעלות טענותיו אלה במסגרת התנגדות אותה יכול היה להגיש אחרי שניתנה ההחלטה להגדיל את קרן החוב בתיק. משום מה, לא מצא החייב לנכון להגיש התנגדות כזו, כאשר לטענתו לא הגיעה לידיו אזהרה מחודשת כמתחייב מסעיף 12(ו) לתקנות. אלא שמתוך החלטת ראש ההוצאה לפועל נשוא בקשת רשות הערעור עולה כי אזהרה כאמור אכן נשלחה אליו, ומכל מקום ברי מתוך אותה החלטה כי הוא רשאי להגיש התנגדות לאחר הגדלת קרן החוב, כך שבמידת הצורך ואם לא התקבלה האזהרה המחודשת בידו, יכול היה לעתור לארכה לצורך כך.

אכן, יתכן כי היה מקום לקבל את עמדת החייב קודם להגדלת סכום החוב, אך לא מצאתי כי קיימת בהיבט זה פגיעה בזכותו של החייב, שכן טענותיו כולן הועלו ונשקלו במסגרת בקשתו לעיון מחדש, ולאחר מכן גם במסגרת בקשה זו לרשות לערער. כמו כן, יתכן כי היה מקום לעכב את הליכי הגביה לגבי הסכום שהוגדל, עד הגשת התנגדות החייב והכרעה בה. אך גם בכך אין ולא כלום כאשר מתברר כי החייב כלל לא הגיש התנגדות, לא ביקש לערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל שלא לעכב את ההליכים, וממילא עוכבו ההליכים על ידי בית משפט זה עד הכרעה בבקשת הרשות לערער.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה. המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תש"ע, 11 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.