פטרוליס ואח' נ' משרד הפנים

פסק דין

בפניי בקשה לסילוק תביעה על הסף.

1. התיישנות. מטיעוני הצדדים שבפניי עולה כי טענת התובעים לפגיעה בפרטיות, הנובעת משימוע שנערך במשרד הפנים, הנזכר בכתב התביעה, התיישנה במועד הגשת התביעה, שכן מדובר באירוע שהתרחש יותר משנתיים לפני הגשת התביעה. התובעים מעלים בתגובתם עובדות נוספות לעניין זה. עובדות אלה חורגות מן הנטען בתביעה. זו אף זו, לא נמסר תצהיר לתמוך בהן. לא אוכל להביאן בחשבון במסגרת הדיון בבקשה זו. יוצא, כי תקופת ההתיישנות החוקית חלפה.

2. (א) התובעים טוענים כי חלה על העניין הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958. מבחינה עובדתית, טענה זו מבוססת על עתירה מינהלית שהוגשה על ידיהם בעניין אזרחות עבור התובעת 2. לטענתם, אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את פרק הזמן בו היתה העתירה האמורה תלויה ועומדת.

(ב) לא ניתן לקבל טענה זו. התביעה בגין פגיעה בפרטיות מבוססת, מן הבחינה העובדתית, על מסכת שהיא, בה בעת, רחבה מזו העומדת ביסוד העתירה המינהלית, וצרה ממנה. אף כי קיים קשר בין ההליכים, אין מדובר במקרה שבפניי בתובענה חדשה באותה עילה עצמה אשר נדונה בעתירה המינהלית. אכן, העתירה המינהלית לא היתה מבוססת על פגיעה בפרטיות, כי אם על טענה לזכותה של התובעת לקבלת אזרחות. אוסיף, כי לא היתה כל מניעה, כי התובעים יגישו את תביעתם, בכל הנוגע לעילה של פגיעה בפרטיות, במקביל להליך שיזמו בבית המשפט לעניינים מינהליים. יוצא, כי הן מצד לשון החוק, והן מצד תכליתו, אין בהוראת סעיף 15 האמורה לסייע לתובעים.

3. העדר עילה – פגיעה בפרטיות. התובעים טוענים בתגובתם לפגיעה בפרטיות במובן חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981. ברם, הם אינם מצביעים בתגובתם ולו על חלופה אחת מבין אלה המנויות בסעיף 2 לחוק האמור, כמתקיימת בנתבע. לטענה כי עצם קבלת מידע על ידי הנתבע והשימוש בו, מהווים פגיעה בפרטיות, במובן החוק, לא הונחה תשתית נורמטיבית מינימלית, המאפשרת לקבוע כי כתב התביעה מגלה עילה, גם על פי המבחנים המקלים הנוהגים בכגון דא. הדברים אמורים גם בטענה כי המדובר בבילוש והתחקות שנעשו על ידי משרד הפנים, ואשר מהווים פגיעה אסורה כנטען בפרטיות.

4. העדר עילה – חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000. לעניין זה, קשה לקבל את טענת התובעים כי משרד הפנים הוא מקום המיועד לשימוש הציבור, במובן החוק. אכן, במשרד הפנים ניתן שירות לציבור. עם זאת, השירות האמור אינו נופל לגדר אחד השירותים הציבוריים, המנויים בסעיף 2 לחוק. משרד הפנים גם אינו מקום הדומה במאפייניו למקומות המנויים בהגדרת "מקום ציבורי" שבחוק. לכן, אף כי הגדרת החוק אינה ממצה, לא שוכנעתי מטענתם המשפטית של התובעים, כי עניינם עשוי ליפול בגדרי החוק האמור. זו אף זו, אף על פי תכלית החקיקה, אשר הוצגה באופן משכנע על ידי הנתבע, לא שוכנעתי כי יש לפרש את החוק באופן לו טוענים התובעים.

5. התוצאה. דין הבקשה להתקבל. אני מורה על סילוק התביעה על הסף, מטעמים של התיישנות והעדר עילה. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ב' תמוז תש"ע, 14 יוני 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: