פטל נ' עיריית תל-אביב

פסק דין

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו (כב' השופטת מי-טל אל-עד קרביס) מיום 12/12/12 בתיק 00043257534 ולפיו הורשע המערער בהחניית רכבו במקום שבו החניה אסורה על פי תמרור "אין עצירה" עבירה על סעיף 6 (א) (2) לחוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד – 1983 (להלן: "חוק העזר") והושת עליו קנס בסך 600 ₪.

2.בבית משפט קמא העיד הפקח שרשם את הדו"ח (ת/1).

הפקח העיד, כי רכבו של המערער חנה בניגוד לתמרור אין עצירה המוצב בתחילת רחוב פופר לינקאוס יוסף בתל אביב.

בדו"ח ת/1 יש תמונות, הן של התמרור המוצב בתחילת הרחוב והן את תמונות רכבו של המערער.

הנאשם טען, כי כשהגיע לרחוב לאחר שפנה ימינה מרחוב התקומה, הוא לא הבחין בתמרור שמוצב מזווית שאינה מאפשרת לנהג לראות אותו. הנאשם טען טענות בנוגע לחוקיותו של התמרור.

3.בית משפט קבע, כי הטענות בדבר אי חוקיות התמרור הן טענות בעלמא. לא בוססו על חוות דעת, לא נסתרה חזקת התקינות של הרשות.

כמו כן נקבע, כי זו דרישה סבירה לדרוש מנהג חונה לצעוד מרחק סביר לראשיתו של הרחוב כדי שיבחן מה מהות התמרור המוצב במקום, וכך היה על הנאשם לעשות.

4.בית משפט קמא היפנה לפסק דין שנתתי בעפ"א 40434-07-12 ילינביץ נ' עיריית תל אביב.

אציין, כי בקשת רשות ערעור על פסק דיני נדחתה (רע"פ 8887/12 בועז ילינביץ נ' מדינת ישראל ניתן ביום 18/12/12).

5.המערער טוען לפגמים בהתנהלות הדיון ולכללי אתיקה לשופטים.

אציין, כי מפרוטוקול הדיון עולה, כי ניתן למערער מלוא יומו בבית משפט קמא ולא מצאתי כל ממש בטענות אלו.

6.כיומיים לפני הדיון בערעור הגיש המערער בקשה להוספת ראיות נוספות.

בדיון הבהיר, כי מדובר בתעודת עובד ציבור ממנהל מדור התקנת ואחזקת תמרורים בעיריית תל אביב וכן ביקש בסוף הדיון שהתקיים בפני, להגיש מסמך נוסף אשר ילמד, לטענתו, על כמות הדוחות שניתנה באותו מקום.

הוספת ראיות במסגרת הערעור הינה חריג לכלל הקובע כי על בעלי הדין להביא את ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית, אך בית משפט אשר שומע ערעור, רשאי להורות לערכאה הדיונית לשוב ולגבות ראיות אם הוא סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק וזאת בהתאם לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982.

בפסיקה נקבעו שלושה שיקולים עיקריים אשר מנחים את בית משפט , כאשר עליו להכריע אם יש לאפשר הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור:

(1) האם היה באפשרות המערער להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת.

(2) אינטרס בדבר סופיות הדיון.

(3) טיב הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת.

ראה לעניין זה: ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל פ"ד נא (5) 289.