פטל נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק-דין

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט עבאס עאסי) מיום 13.11.11, להעביר את הדיון בתובענה שהגישה המבקשת מבית משפט השלום לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בנימוק כי לבית דין זה סמכות עניינית ייחודית לדון בתובענה.

אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: בשנת 1969 החלה המבקשת לקבל מהמשיב גמלת נפגעי פעולות איבה. בחודש ספטמבר 2008 התברר למבקשת, לטענתה, כי החל משנת 1978 הייתה זכאית לקבל אף קצבת זקנה. המבקשת הגישה תביעה למשיב, שבגדרה ביקשה כי תשולם לה קצבת הזקנה למפרע, החל משנת 1978. המשיב אישר את תשלום קצבת הזקנה למפרע רק עבור 12 חודשים, דהיינו; מחודש ספטמבר 2007 ואילך. בעקבות זאת הגישה המבקשת תובענה כספית לבית משפט השלום, שבגדרה עתרה לחייב את המשיב לשלם לה את קצבת הזקנה המצטברת שלא שולמה משנת 1978 בסך של 598,335 ₪. לחלופין עתרה המבקשת לחיוב המשיב לפצותה בסכום קצבת הזקנה המצטברת שלא שולם לה במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה בסך של 74,130 ₪, וזאת בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, חוק החוזים, התשל"ג-1973 וחוק הנאמנות, התשל"ט-1979.

בית משפט קמא קבע, כי כיוון שעילתה העיקרית של התובענה היא תשלום קצבת זקנה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק), וכיוון שהעילות הנזיקיות והחוזיות הנן חלופיות בלבד, הרי שבהתאם לסעיף 391 לחוק זה מסורה הסמכות הייחודית לדון בתובענה היא בידי בית הדין לעבודה. כן מצא בית משפט קמא, כי גם העילה החלופית מושתתת על זכותה של המבקשת לקבלת קצבת זקנה, אשר נטען כי קופחה, ולכן אף העילה החלופית עוסקת במהותה בעניינים הנכללים בחוק הביטוח הלאומי. בנוסף נקבע, כי אין מקום לפיצול הדיון בין עצם הזכאות לקצבה לבין טענת המבקשת בדבר חובתו של המשיב ליידע את מבוטחיו בדבר זכאותם לקצבת זקנה בין שתי מערכות שיפוטיות, וכי לאור יתרון המומחיות והבקיאות שיש לבתי הדין לעבודה בנושאים כגון דא ופסיקת בתי הדין לעבודה, מן הראוי הוא שהסכסוך בשלמותו יידון בפניהם.

מכאן בקשת רשות הערעור, שבגדרה טענה המבקשת כי בשל כך שהייתה מודעת למגבלה שבחוק הביטוח הלאומי, המאפשרת תשלום רטרואקטיבי של קצבאות למשך 12 החודשים שקדמו להגשת התביעה בלבד, פנתה לבית המשפט בתביעה לפיצויים מכח דיני הנזיקין, וביקשה לחייב את המשיב במלוא כספי הקצבה שלא שולמו לה, בשל התרשלותו של המשיב להודיע למבקשת על זכאותה לקבלת הקצבה במועד המתאים. המבקשת הדגישה כי עילת התביעה היא עילת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט, וכי אי תשלום קצבת הזקנה הוא הטעם לתביעה, אך לא עילתה.

המשיב טען בתשובתו, כי שאלת הזכאות לקבלת קצבה, שיעורה של הקצבה וקיומה של חובת יידוע המוטלת, כנטען, על המשיב, הינן בסמכותם הישירה של בתי הדין לעבודה. המשיב אף הפנה להחלטה מיום 7.3.12 שניתנה בע"א (מחוזי חיפה) 24061-06-11 המוסד לביטוח לאומי נ' פרידמן. באותו עניין נקבע, כי ראוי יותר ששאלת חובתו של המשיב ליידע את מבוטחיו בדבר זכאותם לקבלת קצבה, תידון בבית הדין הארצי לעבודה. בנוסף, ולגוף הדברים, ציין המשיב, כי כיוון שלאחרונה תוקן חוק הביטוח הלאומי, באופן המאפשר למשיב לשלם גמלה רטרוארקטיבית בהתייחס לתקופה של 4 שנים מיום הגשת התביעה, וכיוון שתיקון זה חל גם על המבקשת, ממילא זכאית היא לתשלום קצבת זקנה החל מחודש ספטמבר 2004 בסך נוסף של 51,221 ₪, אשר הועבר לחשבונה עוד ביום 10.2.12. כתוצאה מכך קטן סכום התביעה באופן משמעותי.

אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתשובת המשיב לבקשה, בתשובת המבקשת לתשובת המשיב ואף במענה המשיב לדברים אלה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.

המבקשת כרכה בתביעתה שני סעדים חלופיים: הסעד העיקרי מצויין בסעיף 14 לכתב התביעה והוא סעד כספי, המתבסס על זכאותה הנטענת של המבקשת לתשלום קצבת זקנה החל משנת 1978; הסעד החלופי מצויין בסעיף 15 לכתב התביעה והוא סעד נזיקי, המתבסס על הנזקים הנטענים אשר נגרמו למבקשת בשל מחדלו של המשיב מליידע אותה בדבר זכאותה לקבל קצבת זקנה, אשר כתוצאה ממנו לא הגישה המבקשת את תביעתה למשיב במועד תחילת הזכאות. תביעת המבקשת לתשלום גמלת זקנה היא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, מכח סעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי, המקנה לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בטענת מבוטח כי קופחה זכותו לתשלום גמלה. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 16657-09-10 סבן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים, 6.10.11) תביעתה החלופית של המבקשת, המבוססת על רשלנותו הנטענת של המשיב, אינה מצויה בסמכותם של בתי הדין לעבודה:

"אין בדין הסמכה כללית לבית הדין לדון בעוולות לפי פקודת הנזיקין, בין בקשר לסכסוך עבודה ובין בכלל... לבית הדין לעבודה כאמור אין סמכות לפסוק פיצויים נזיקיים, אלא לדון בזכאות המבוטח לגמלה, בהתאם להוראות החוק והתקנות בלבד".

על כן, ובהתאם לסכום התביעה, מצויה התביעה הנזיקית החלופית בסמכותו של בית משפט השלום.

כלל הוא, כי כאשר נכרכים בכתב תביעה אחד שני עניינים, האחד מצוי בסמכותו של בית המשפט והשני חורג מגדר סמכותו, יפצל בית המשפט את הדיון ויעביר את את העניין שאינו בסמכותו לבית המשפט המוסמך (ראו: ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004); ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689 (1994); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 91). לפיכך, היה על בית משפט קמא לקבוע, כי העילה הנזיקית תתברר בפניו, ולא היה מקום לקבוע כי התביעה כולה תועבר לבית הדין האזורי לעבודה.

לא אוכל לקבל את טענת המשיב, כי כיוון שהשאלה המשפטית, שעניינה חובתו של המשיב ליידע את מבוטחיו אודות זכאותם לקבלת קצבה, מונחת בימים אלה בפני בית הדין הארצי לעבודה, הרי שאין לדון בתביעה הנזיקית בבית משפט השלום. משהבהיר בית הדין הארצי לעבודה כי לבתי הדין האזוריים אין סמכות לדון בתביעות נזיקיות המוגשות נגד המשיב, לא ניתן להותיר את המבקשת, קשישה בת 93, ללא ערכאה דיונית שתברר את טענותיה הנזיקיות, אף אם בעניינים אחרים תלויות ועומדות טענות דומות בפני בית הדין הארצי לעבודה.

סוף דבר: הואיל ועילת התביעה העיקרית מצויה בסמכותו הייחודית של בין הדין האזורי לעבודה ועילת התביעה החלופית מצויה בסמכותו של בית משפט השלום, אין מנוס מפני פיצול התביעה. תביעתה הנזיקית החלופית של המבקשת תידון בבית משפט השלום. תביעתה העיקרית של המבקשת לתשלום קצבת זקנה החל משנת 1978, תידון בבית הדין האזורי לעבודה, וזאת ככל שהמבקשת עומדת על תביעה זו.

בנסיבות העניין, ומשהשאלה המשפטית התעוררה בשל בחירתה של המבקשת לכרוך בכתב תביעה אחד שני עניינים שבסמכויות ערכאות שונות, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ב, 06 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: