פטום נ' עבאס ואח'

פסק דין

1.תביעה זו עניינה נזקי רכוש שנגרמו למכוניתו של התובעת בתאונת דרכים שאירעה ביום 3.1.10 (להלן: "התאונה").

2.התובעת בעלת רכב מספר רישוי 3509365. בנה מר הייתם פטום נהג ברכב בעת התרחשות התאונה (להלן: "רכב התובע").

הנתבעת מס' 1 בעל רכב מספר רישוי 5002918. בנה הנתבע 2, נהג ברכב בעת התרחשות התאונה (להלן: "רכב הנתבע").

הנתבעת מס' 3 מבטחת רכב הנתבע , בבטוח צד ג', בעת התרחשות התאונה.

הנתבעת 3 בחרה שלא לייצג את הנתביעם וניהלה הגנתה בנפרד.

3.התובעת, בנה מר פטום והנתבעים 1-2 מסכימים כי ביום התאונה, בכביש היציאה בנחף, עצר מר פטום את רכב התובעת ומר עבאס, הנתבע 2, אשר נהג אחריו ברכב הנתבעת, פגע ברכבו מאחור. הנתבעת 3, המבטחת של רכב הנתבעת, טוענת כי לא הוכח כי רכב הנתבעים היה מעורב בתאונה. לחילופין מסכים הוא גם עם טענת הנתבעים כי היה ותוכח התאונה אזי מר פטום, הנהג נושא באחריות להתרחשותה, או לפחות במרבית האחריות.

4.מטעם התובעת העיד מר פטום, בנה הנהג, סוכן הבטיוח מר אכרם חליל. מטעם הנתבעים 1-2 העיד הנתבע 2, מר אמג'ד עבאס סוכן הביטוח מר אחמד סרחאן וכן מר אסמעיל עבד אלחלים.

5.לאחר ששמעתי את כלל טענות הצדדים, לא השתכנעתי כי דמובר בתאונה מבויימת בדרך זו או אחרת. נכון הוא כפי שטוען בכ" הנתבעת 3 כי לא הוצגו ראיות כי מכונית הנתבעים הייתה מעורבת בתאונה בדמות קבלות תיקון או תמונות של הפגיעה. אך איני מוצאת כי יש בכך די על מנת להוכיח תרמית.

6.ב"כ הנתבעת 3 מצביע בסיכומיו גם על סתירות שונות בין גרסאות העדים השונים באשר למצב הרכבים, למועד פינוי הרכב על ידי גרר, או בשעת הזזתם הצידה.

איני מוצאת כי יש די גם בסתירות אלו על מנת להוכיח את התרמית הנטענת. לא כל פרט אשר יש בו אי דיוקים בין העדים השונים מוביל את בית המשפט להכריע כי מדובר בעדויות לא אמינות. נהג גרר מעורב בפינוי מכוניות ממספר זירות תאונה במהלך שנה וכך גם סוכן ביטוח מטפל בכמב תאונות בשנה. ישנם פרטים, כמו השוית המדויקת בה עמדו הרכבים או מי נכח בעת פינוי הרכבים, אשר ניתן הלבין כי לא נזכרים במדויק. ובכל מקרה סתירות כפי שמצביע עליהן ב"כ הנתבע 3 אין בהן די כדי להוכיח תרמית.

7.שוכנעתי כי שתיה מכוניות היו מעורבות בתאונה וכי מכונית הנתבעים פגעה מאחור במכונית התובע.

8.לכאורה די באמור בסעיף 7 לעיל על מנת הלקים את אחירותו של הנתבע 2, נהג מכונית הנתבעים לתאונה. יחד עם זאת במקרה זה מוצאת אני כי נהג מכונית התבועת נושא במירב האחריות להתרחשותה של התאונה, למעלה מ- 50% ועל כן דין תביעתו להדחות.

9.מר פטום, נהג רכב התובעת, העיד כי הסיבה לכך שעצר את מכוניתו הייתה כי ראה מישהו, או יותר מכך אותם רצה להסיע. מתעוררת השאלה כיצד עצר והיכן. מר אמג'ד, נתבע 2, העיד כי כאשר נסע בכביש הראשי מכונית התובעת לפתע עצרה עצירה פתאומית ואלכסונית. מר אמג'ד העיד כי הוא בלם ו"לקח" שמאלה. הפגיעה ברכבו הייתה מצד ימין.

10.כאמור, מר פטום מאשר הוא כי הוא ראה מכר ועצר על מנת לאסוף אותו. דבר שלא התבצע בסופו של דבר. תחיל העיד כי אותת נסע ימינה ועצר בצד עצירה מוחלטת. לאחר מכן פרט והרחיב וניתן ללמוד כי עצר עצירה מיידית. הוא מעיד כי עצר כאשר ראה שיש מאחוריו מכונית, לא היה הרבה מרחק בין המכוניות. לנתבע לא היה מקום, הוא היה מאוד קרוב. "אני עצרתי בדיוק כאשר הספקתי לעצור". (פרוטוקול עמ' 4 ש' 1-9).

11.מתמונות הפגיעה וכן תאור הצדדים ניתן ללמוד כי אכן מכוניתו נפגעה בפינה השמאלית האחורית. הדבר תואם יותר את תיאורו של הנתבע על פיו התובע עצר עצירת פתאום והוא ניסה לסטות שמאלה.

12.נכון הוא כי על הנתבע היה לשמור מרחק ממכונית התובע כך שגם אם מכונית התבוע עוצרת עצרית פתאום, אזי יוכל הנתבע לעצור גם הוא עצירת פתאום מבלי לפגוע בה. כמו שכאן הסיבה לעצירה הייתה מכר בצד הדרך, יכול הומכונית הראושנה עוצרת בשל ילד שקפץ לכביש. לכאורה היה מקום להשית את האחריות על הנתבע.

13.אולם, לא ילד קפץ לכביש במקרה זה. אלא פטום, נהג מכונית התובעת, החליט לעצור עצירת פתאום בשל מכר בצד הדרך. כפי שפרטתי לעיל הוא לא אותת ולא עצר באופן מסודר בצד הדרך, אלא לפתע עצר מכוניתו.

תקנה 53 לתקנות התעבורה קובעת-

"53.לא יבלום נוהג רכב את רכבו פתאום, אלא לשם מניעת תאונה שאי-אפשר למנעה בדרך אחרת או אם הדבר הכרחי מטעמי בטיחות התנועה..."