פופר נ' בוגנים ואח'

פסק דין – כנגד הנתבעת 2

1.משאילתת המסירות של בית המשפט עולה כי הנתבעת 2 זומנה כדין לדיון להיום.

השעה עתה היא 18:45, הדיון להיום היה קבוע לשעה 18:00. שמה של הנתבעת 2 הוכרז במסדרון בית המשפט ואין הופעה מטעמה. כמו כן, לא הגישה הנתבעת 2 כתב הגנה בתיק.

2.לאחר שעיינתי בכתב התביעה על נספחיו ולאחר ששמעתי את התובעת, נחה דעתי כי האמור בכתב התביעה על נספחיו – לא נסתר, ולפיכך, דין התביעה להתקבל.

3.בנסיבות אלה, אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 12,000 ש"ח, כאשר הסך הנ"ל ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

4.כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪, זאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן- יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

5.המזכירות תשלח העתק פסק הדין לנתבעת 2.

ניתנה והודעה היום כ"ז אלול תש"ע, 06/09/2010 במעמד הנוכחים.

לימור ביבי-ממן, שופטת

החלטה

הואיל והנתבע 1 הינו עו"ד ועל מנת שלא תקופחנה זכויותיה של התובעת, הנני מאפשרת לתובעת להיות מיוצגת ע"י עו"ד מטעמה בפניי – עו"ד משה בן בסט, אשר נוכח בדיון.

ניתנה והודעה היום כ"ז אלול תש"ע, 06/09/2010 במעמד הנוכחים.

לימור ביבי-ממן, שופטת

החלטה

בפניי בקשה לדחיה על הסף של התביעה, מפאת העדר סמכות עניינית.

במהלך הדיון בפניי הובהר ובהתאמה תיקן התובע את בקשתו, וביקש כי התביעה לא תידחה, כי אם תועבר לביה"ד לעבודה, אשר הוא, לשיטתו, ביה"ד המוסמך לדון בתובענה.

לאחר שעיינתי בבקשה, שמעתי את הצדים ארוכות ועיינתי בכתבי בית הדין ובהחלטת כב' השופטת ספינזי מיום 09.05.10, לא מצאתי לקבל את הבקשה ולהלן נימוקיי:

תחילה, יוער כבר בראשית הדברים, כי רואה אני עין בעין עם ב"כ התובעת, כי בהחלטתה מיום 09.05.10 קבעה כב' השופטת ספינזי כי יש לדחות הבקשה לדחיה על הסף ומשלא הוגש ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה זו – אין מקום ואין בידי להתערב בהחלטה.

על אף האמור ומבלי לגרוע בו, מצאתי להוסיף ולהבהיר כדלקמן:

ככלל, נשאבות סמכויות בית המשפט מן הקבוע בחוק בתי המשפט (נוסח משולב, התשמ"ד - 1984) וסמכותו של ביהמ"ש ככלל נחתכת בהתאם לסעד ולא לפי העילה.

שונים פני הדברים באשר לסמכותו של בית הדין, אשר סמכותם העניינית הינה נגזרת של חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969, אשר במסגרתו נגזרה חלק מסמכות בתי המשפט האזרחיים והוקנתה כסמכות ייחודית לבית הדין לעבודה. בנוסף, סמכותו של בית הדין הינה נגזרת של העילה ולא של הסעד.

בדב"ע ל/3-8 – ליבוביץ נ' עזבון המנוחה פולק, פד"ע א119,131 נקבע כי: "בתי הדין לעבודה, סמכותם מוגדרת ועל כן גם מוגבלת. מאחר וסמכותו של ביה"ד לעבודה, סייגים לה ובתחום המסויג סמכותו ייחודית, יש לפרש את סעיפי החוק הקובעים את סמכותו העניינית, פירוש דווקאני, כי על ידי הענקת סמכותו לביה"ד לעבודה, מוצא העניין מסמכות בתי המשפט האחרים".