פוסטילניק נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו, (להלן: "בית משפט לתעבורה"), אשר ניתן ביום 18/04/13 (הכרעת הדין), וביום 27/06/13 (גזר הדין), על ידי כב' השופט א. קאופמן, בתיק ת"ד 9838-05-11.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין בלבד.

המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין העבירות הבאות:

נהיגה רשלנית – לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה, [נוסח חדש] התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"), בצירוף סעיף 68 (2) לפקודה, נהיגה בדרך הגורמת נזק – עבירה לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), ביחד עם סעיף 68 לפקודה ועבירה של אי מתן זכות קדימה – לפי תקנה 64 (ג) לתקנות.

בכתב האישום נטען כי ביום 27.10.10, נהג המערער ברכב פרטי ברחוב השרון בנהריה ונסע מכיוון מזרח לכיוון מערב עד הגיעו לצומת עם רחוב הגלעד, (להלן: "הצומת"). באותה עת, נסע משמאל לימין, כיוון נסיעת המערער, רוכב אופנוע. לפני המערער ובכיוון נסיעתו, מוצב בצומת תמרור ב' 36.

חרף זאת, המערער נכנס לצומת מבלי לתת זכות קדימה לרוכב האופנוע, חסם את דרכו וגרם להתנגשות שכתוצאה ממנה, האחרון נפגע וכלי הרכב ניזוקו.

המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט לתעבורה שמע את הראיות והרשיעו בדין ולאחר שמיעת טיעונים לעונש, הטיל עליו את העונשים הבאים:

קנס כספי בסך 1,800 ₪ שישולם ב- 4 תשלומים, 3 חודשי פסילה בפועל תוך דחיית הבקשה לסיוג הפסילה ופסילה של 3 חודשים על תנאי ולמשך שנתיים, כמפורט בגזר הדין.

כאמור, הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין בלבד.

ב"כ המערער טוען כי בית משפט לתעבורה טעה בהרשיעו את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. עוד נטען כי בית משפט לתעבורה טעה משלא קיבל את טענת המערער שהמדובר בתאונה בלתי נמנעת.

לדעת המערער, בית משפט לתעבורה טעה משקבע כי הוא מסר שלוש גרסאות שונות לאירוע התאונה. מה גם, שלא התייחס לתמונות שצילם השוטר בסמוך לאירוע התאונה ואשר מתוכן ניתן לראות את מצב התנועה בצומת, לרבות שדה הראייה, תמונות שצולמו שלא במעמד המערער.

בית משפט לתעבורה לא נתן את דעתו לעובדה שהשוטר שהגיע לזירת האירוע רשם דוח עבירה לחובת רכב אחר שחנה בסמוך לצומת והפריע לתנועה.

לדעת המערער, בית משפט לתעבורה טעה משקבע כי היה והמערער עצר בקו העצירה ומצא כי שדה הראייה שלו מוגבל, היה ראוי שיתקדם באיטיות ובזהירות כדי לשפר את שדה ראייתו ומשלא עשה כן, הוא התרשל ומוטלת עליו האחריות לאירוע התאונה.

עוד הוסיף המערער וטען כי בוחן התנועה, מר גדעון לוי, לא בדק את כל הממצאים שבזירת האירוע פרט לעניין שדה הראייה. לא בדק סימני בלימה, מהירות כלי הרכב, חיכוכי צמיגים וכי הוא הגיע לזירה ביום 01/11/10, למרות שהתאונה הייתה ביום 27/10/10. לביקור של בוחן התנועה לא התלווה המערער או רוכב האופנוע.

לדעת המערער, בית משפט לתעבורה טעה משהסתמך על דוח הבוחן ככל שהדבר קשור לאופן כניסת המערער לתוך הצומת. המדובר בתיאור תאורטי שאין להתבסס עליו.

באת כוח המערער הפנתה לכך שהבוחן קבע שרוכב האופנוע החליק תחילה ולאחר מכן התנגש עם רכב המערער ולכן לא היה נכון לתת משקל לעדות רוכב האופנוע ואביו שכביכול רכב המערער פגע בו ולאחר מכן הוא נפל, כשהיא מפנה לת/1.

לדעת המערער, קיימות סתירות רבות בעדויות המשיבה ולכן לא היה כל מקום להסתמך על עדויות אלה. רוכב האופנוע טען כי הוא הבחין ברכב המערער רק ברגע האחרון וממרחק של כ-4 מטר.

לעומת זאת, עולה המסקנה, לדעת המערער, שהאופנוע הגיב ממרחק של 14 מטר כאמור בעדות הבוחן בעמוד 16, שורה 3-5.

לטענת המערער, לו גרסת רוכב האופנוע הייתה נכונה, ההתנגשות הייתה אמורה להתרחש חזיתית בין כלי הרכב ולכן טעה בית משפט לתעבורה כשקבע שלא מצא סיבה מדוע לא לקבל את גרסת רוכב האופנוע וגרסת אביו.