פוזאילוב נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל

הנשיאה א' חיות:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (השופט א' אברבנאל) בעת"מ 9968-12-17 מיום 24.2.2019 אשר דחה עתירה שהגיש המערער ובה נתבקש בית המשפט לקבוע כי המערער, המשרת כשוטר במשטרת ישראל (להלן: המשטרה), היה זכאי החל משנת 2001 לדרגת רב פקד (להלן: רפ"ק) ולזכויות הנלוות לדרגה זו.

רקע הדברים והליכים קודמים

1. המערער התגייס למשטרה בשנת 1993 ולאחר סיום קורס קצינים מנהלי מונה ביום 23.12.1999 לתפקיד קצין מחשוב במחוז ירושלים (להלן: המחוז). ביום 8.5.2000 הוענקה למערער דרגת פקד. כשנה לאחר מכן, ביום 23.4.2001, המערער התראיין לתפקיד במחלקה הטכנולוגית במטה הארצי. לטענת המערער, בעקבות הריאיון הוא התקבל לתפקיד בדרגת רפ"ק, אך סגן מפקד המחוז דאז, תנ"צ אילן פרנקו (להלן: תנ"צ פרנקו), לא אישר את העברתו לתפקיד משיקולים זרים. מאז אותו ריאיון ניסה המערער להתקדם לתפקיד בדרגת רפ"ק במשך כ-15 שנים, אך על פי טענתו קידומו נמנע בשל התנכלות נמשכת מצד מפקדיו ובשל מערכת היחסים העכורה ששררה בין השנים  2010-2007 בינו ובין מפקדו הישיר, סנ"צ זאב כץ (להלן: המפקד הישיר או סנ"צ כץ).

           במהלך שנים אלה ניהל המערער הליכים משפטיים נגד המשטרה. כך הגיש לבית משפט זה עתירה – שנדחתה בהעדר עילה – לקדמו לתקן רפ"ק (בג"ץ 8052/09 פוזאילוב נ' מפכ"ל המשטרה (16.6.2010) (להלן: העתירה לבג"ץ)). לעומת זאת קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור שהגיש המערער על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959, וקבע כי מחלת הסוכרת שבה חלה המערער נגרמה עקב שירותו במשטרה ונבעה ממערכת היחסים העכורה בינו ובין מפקדו הישיר (ע"ו (מחוזי י-ם) 14947-10-14 פלוני נ' קצין התגמולים (29.12.2015) (להלן: עניין הסוכרת)).

           ביום 1.3.2016 הועלה המערער לדרגת רפ"ק ומונה לקצין תשתיות ביחידת התשתיות המבוזרות במנהל הטכנולוגיות (להלן: מנ"ט). אך דעתו של המערער לא נחה והוא הגיש עתירה לבית המשפט קמא על מנת שיקבע כי כבר בשנת 2001 הוא היה זכאי לדרגת רפ"ק ובהתאם הוא זכאי באופן רטרואקטיבי לתנאי השכר ולתנאים הנלווים שהיה מקבל לו הייתה מוענקת לו הדרגה באותו המועד.

2. ביום 24.2.2019 דחה, כאמור, בית המשפט קמא את עתירת המערער וקבע כי אין בסיס לטענה שאי העלאתו בדרגה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. בית המשפט התבסס על ההלכה שלפיה ניהול ענייני כוח האדם במשטרה מסור לשיקול דעתה והתערבות בהם תוגבל לשאלה האם הרשות פעלה על בסיס שיקולים שרירותיים או פסולים. נקבע כי אי קידומו של המערער במשך תקופה ארוכה הוא אמנם מקרה חריג "המעורר חוסר נוחות מסוים", אך בית המשפט לא שוכנע כי הדבר נבע משיקולים לא ענייניים.