פוגץ נ' ישראלי

פסק דין

עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה לסילוק יד מגג חנות המצויה במרכז המסחרי בקצרין, ובתביעה כספית לתשלום בגין השימוש בו משך מספר שנים.

ואלה טענות התובע

התובע הינו בעלים של זכות חכירה מהוונת לדורות, בחנות המצויה בנכס מס' 3 בבניין מס' 7 במרכז המסחרי קצרין (להלן: החנות).

את הזכויות בחנות רכש מהנתבע ביום 17.2.98 (ולהלן: ההסכם).

בחודש אוקטובר 1998 פנה הנתבע לתובע וביקש ממנו להניח באופן זמני חפצים על גג החנות.

התובע נעתר לבקשה תוך שהוא מתנה כי השימוש הזמני לא יפגע בתפקוד החנות.

מכתב התובע לנתבע מיום 1.11.98 צורף לתביעה וסומן נספח 3.

במהלך ביקור בחנות בתחילת שנת 2008, נדהם התובע לגלות כי בשנת 2006 בנה הנתבע צימרים על הגג שלא כדין וללא קבלת הסכמתו, ולמיטב הבנתו, אף ללא היתר בנייה.

התובע פנה לנתבע לקבלת הסבר למעשיו, והנתבע השיב כי רשות ניתנה במכתב מיום 1.11.98.

התובע ביקש להשיב לידיו את החזקה, אך מכתבים שנשלחו ופגישות בין הצדדים לא הועילו.

בנסיבות העניין, עתר התובע להורות לנתבע לסלק ידו מגג החנות, וכן לשלם לו דמי שימוש ראויים מכוח דיני עשיית עושר שלא במשפט.

התובע אמד את דמי השימוש הראויים בסך של 3,000 ₪ לחודש, ובגין מלוא תקופת הפלישה בסך 162,000 ₪.

ואלה טענות הנתבע

הנתבע היה בעבר בעלים של החנות, אותה רכש מהחברה לשיכון ופיתוח בע"מ.

במועד כלשהו רכש התובע חנות בגודל של 40 מ"ר בצמוד לחנות הנתבע, שחלקה עם חנות הנתבע קיר משותף.

בשנת 1994 פנה התובע לנתבע בבקשה שישכיר לו את החנות שבבעלותו, כך שיוכל לפתוח פתח בקיר המשותף בין שתי החנויות ולהרחיב את חנותו. הנתבע הסכים להצעה ובין הצדדים נחתם הסכם שכירות חודשי.

הן לתובע והן לנתבע היה ברור כי ההסכם מתייחס לחנות בלבד ולא לגג שמעליה. ולראיה, התובע מעולם לא עשה כל שימוש בגג.

חוזי השכירות הוארכו מעת לעת עד לשנת 1998. אז נקלע הנתבע לקשיים כלכליים, ופנה לתובע בהצעה לרכוש את החנות ללא הגג בסך של 90,500$. ההצעה באה כהמשך ישיר לשכירות, וכשם שזו כללה את החנות בלבד, אזי כך גם באשר למכר.

ביום 17.2.98 חתמו הצדדים על ההסכם, כאשר הם מבהירים כי ההסכם כולל את החנות בלבד ללא הגג, הואיל ואת הגג שומר הנתבע לפנסיה שלו. לסיכום זה היה עד מר מאיר ביצ'ו. כך אף נוסח ההסכם "חנות במרכז המסחרי בקצרין בשטח של כ – 100 מ"ר בלבד".