פואז ואח' נ' רשות הפיתוח

פסק דין

בפניי תביעה שעניינה ביטול הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין, ביום 10.04.05 ( להלן: "הסכם הפשרה").

רקע עובדתי:

מדובר במחלוקת היסטורית אשר החלה עוד בימיו של מוחמד פואז ז"ל ( להלן:"המנוח"), בעלה של התובעת 1 ואביו של התובע 2 , בנוגע לזכויות במקרקעין בכפר מכר.

ביום 06.07.87 ניתן פסק דין נגד המנוח, במסגרתו חויב הוא לפנות את מגרש מס' 85 ( אשר הינו חלק מחלקה 60 בגוש 18525 ), בו שהה ללא זכות ועליו בנה את ביתו, ולסלק ידו ממנו. יחד עם זאת, נקבע בפסק הדין כי, לאור מצבו הבריאותי והכלכלי הקשה של המנוח, אשר חזקתו במקום היא רבת שנים, צו הפינוי יבוצע רק בתום שנתיים מיום מתן פסק הדין, במהלכן תינתן למנוח ההזדמנות לבוא בדברים עם המינהל, אשר יערוך שומה של הנכס ויציע אותו לחכירה למנוח ( נספח א' לתצהיר העד מטעם הנתבעת, מר יוכבד ששון ).

ואכן, ביום 01.06.92, נחתם ע"י המנוח ומנהל מקרקעי ישראל חוזה פיצויים ( להלן:" חוזה הפיצויים"), לפיו, המינהל ירכוש מאת המנוח נכסים, המפורטים בחוזה, ותמורתם יקבל המנוח את נכס הפיצוי המצוי בחלקים מחלקה 85 בגוש 18525 הידועים כמגרש 85/1 ( להלן: "מגרש 85/1 "). בסעיף 11 לחוזה, אשר כותרתו " תנאים מיוחדים" נקבע, בין היתר, כי:

" כמו"כ מצהיר צד ב' ומאשר, כי נכס הפיצוי, קרי: מגרש 85/1 לא ירשם על שמו בטרם פינה הוא את שטח המגרש 85/2 מכל חפץ ואדם ומסרו לידי המינהל וללא דרישת כל תמורה".

( נספח ד' לתצהירו של מר יוכבד ששון ).

לטענת התובעים, המנוח, טרם פטירתו בחודש אוגוסט 1996, הסביר להם כי בהתאם לחוזה הפיצויים, הוא רכש את מלוא זכויות הנתבעת בחלקה 85, ועל כן המשיכו התובעים להחזיק בחלקה, כפי שנהגו מאז ומתמיד.

ביום 18.02.03 הגישה הנתבעת תביעה לסילוק ידם של התובעים מן המקרקעין הידועים כמגרש 85/2. בין הצדדים נוהל משא ומתן, שהסתיים בהסכם פשרה ( להלן:"הסכם הפשרה"), אשר הוגש לאישורו של בית המשפט, בצירוף פסיקתא לחתימתו. הסכם הפשרה הנ"ל קיבל תוקף של פסק דין, שהינו נשוא התביעה שבפניי.

טענות התובעים:

כאמור, עותרים התובעים לביטולו של הסכם הפשרה, מן הטעמים אשר יפורטו להלן:

לטענתם, מדובר בהסכם פשרה לקוי ופגום, היות ונחתם עקב טעות והטעייה, שכן הם סברו כי יוכלו לרכוש את המגרש לגביו נתבקש צו הפינוי, במידה ויציעו לנתבעת קרקע חלופית במקום המגרש נשוא התביעה. לטענת התובעים, הטעות נודעה להם רק בדיעבד, עת קיבלו מהנתבעת הודעה לפיה לא ניתן לבצע חליפין בחלקה בה קיים פסק דין להריסה. לגישתם, הנתבעת ניהלה עימם משא ומתן שלא בתום לב, משלא חשפה בפניהם עובדה עקרונית זאת, לפיה, קיומו של פסק דין להריסה בחלקה, לא מאפשר ביצוע עסקת חליפין. לטענתם, לו היו יודעים כי אלו הם פני הדברים, לא היו חותמים על הסכם הפשרה, אשר למעשה, אינו בר ביצוע. יש באמור כדי להצביע על כך, כי אומד דעתם של הצדדים הייתה לסיים את פרשת התביעה דרך הקצאת המגרש לתובעים, ואם הנתבעת לא התכוונה לכך, הרי שבכך הטעתה את התובעים וניהלה עימם משא ומתן שלא בתום לב, תוך הצגת מצג שווא, לפיו, היא מעוניינת לבצע עסקת חליפין עבור חלקה זו.

טענות הנתבעת:

לטענת הנתבעת, לא נפל כל פגם בהסכם הפשרה, והתנהגות התובעים, שהיו מיוצגים על ידי עורכי דין בשלב המשא ומתן והחתימה על ההסכם, שיקפה את גמירות דעתם. הנתבעת, מצידה, הקפידה על גילוי נאות ושקיפות מלאים. לטענתה, התובעים מנסים להטעות את בית המשפט, בכך שטוענים כי סברו שהמנוח רכש את מלוא הזכויות בחלקה 85 מאת הנתבעת, שכן לשון חוזה הפיצויים, שהתובע מס' 2 היה צד לו, מבהירה במפורש כי לא כך הדבר. יתרה מכך, חלופת מכתבים שהתקיימה בין המינהל והמנוח ובין המינהל לאשת המנוח בין השנים 1990-1997, מהווה ראייה חותכת לכך כי המנוח, רעייתו והתובע מס' 2 ידעו בוודאות וללא כל ספק כי אין להם כל זכות במקרקעין. עוד ציינה הנתבעת כי התובעים בנו במקרקעין במהלך השנים בית מגורים, חרף ידיעתם כי אין להם זכות לעשות כן, וחרף כל ההתראות שקיבלו מהמינהל בעניין זה. לגישתה, התובעים הם אלו שהפרו את חובת תום הלב בקיום ההסכם, כאשר הפרו את התחייבותם, במסגרת הסכם הפשרה, לפנות למינהל תוך חצי שנה על מנת להגיע להסדר, כאשר פנו למינהל רק בסוף שנת 2006 , כשנה ושבעה חודשים לאחר החתימה על הסכם הפשרה.

דיון:

הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט לא יבטל הסכם פשרה אלא במקרים חריגים, שכן תכונה מרכזית של הסכמי פשרה היא הסופיות שלהם. בשל כך, יש צורך להצביע על קיומם של טעמים כבדי משקל, שיצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל.

לפי ההלכה, פסק דין שבהסכמה מאופיין בשתי תכונות – זו של הסכם וזו של פסק דין. לפיכך, ניתן לבטל פסק דין, אשר ניתן על יסוד הסכם פשרה, מחמת כל פגם היכול לבטל את ההסכם שמונח ביסודו, ובכלל זה, טענות טעות, תרמית או הטעייה.

מכל חומר הראיות המצוי בתיק, ובמיוחד מלשון סעיף 1 להסכם הפשרה, עולה כי, הנתבעת יצרה מצג, לפיו, תהא לתובעים אפשרות לקבלת המגרש בהקצאה, באמצעות עסקת חליפין או בכל דרך אחרת. התובעים חתמו על הסכם הפשרה מתוך ציפייה כי באמצעות הגעה להסדר עם המינהל יוכלו להסדיר את זכויותיהם במגרש, אחרת, לא ברור איזו לגיטימציה הניעה אותם לחתום על הסכם מסוג זה. יש לציין כי לא נטען כי במסגרת ההליכים, במהלכם הושג הסדר הפשרה הנ"ל, הציגו הצדדים את טענותיהם ואת ראיותיהם בבית המשפט, ונראה כי הסכם הפשרה ייתר את הדבר. טענת הנתבעת כאן, לפיה, התובעים חתמו על הסכם הפשרה בהעדר הגנה בפיהם, בתיק שם, אינה מבוססת, שכן, פסק הדין לא ניתן על יסוד ראיות מטעם הצדדים, ולאחר בחינת טענותיהם, ועל כן, חתימת התובעים על הסכם הפשרה, המחייב אותם לפנות את המקרקעין הנ"ל, היתה בהתבסס על האמונה כי קיימים האפשרות והסיכוי כי בניהול משא ומתן בין הצדדים, יושג הסדר המאפשר להם לקנות זכות במקרקעין הנ"ל, וימנע את פינויים, וכי לידיהם ההזדמנות למצות משא ומתן זה, ללא מכשול מראש, עליו ידעו אך בדיעבד.

בסעיף 1 להסכם הפשרה מצהירים הצדדים זאת: