פדידה נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

בפניי ערר על החלטת בית משפט לתעבורה בחיפה אשר ניתנה ביום 24.1.12 ע"י השופט ש. יציב בתיק בפ"מ 6014-01-12.

העורר עוכב ביום 21.1.12 ע"י המשטרה כשנמצא נוהג במהירות של 92 קמ"ש במקום שבו המהירות המותרת היא 50 קמ"ש ובגין כך ייחסה לו המשיבה עבירה של נהיגה במהירות מופרזת בניגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

העורר הובא בפני קצין משטרה שהחליט לפסול את רישיונו מנהלית למשך 30 יום. בעקבות החלטת הקצין הגיש העורר בקשה לבטול הפסילה המנהלית ובה טען כי בשנים האחרונות אין לו כמעט עבירות תנועה וכי הוא זקוק לרשיון לצרכי פרנסתו, אולם בית משפט לתעבורה דחה את הבקשה.

על החלטה זו מופנה הערעור שבפניי.

ב"כ העורר טען כי הוא ביקש מבית משפט לתעבורה לדון בתיק העיקרי הואיל והעורר מבקש להודות בעובדות ומבקש לגזור את דינו, אולם בקשתו זו נדחתה.

ב"כ העורר ביקש שבית המשפט יתייחס לכך במסגרת החלטתו דנן.

עוד טען ב"כ העורר כי עפ"י ההלכה הקובעת את אחידות הענישה במשפט פלילי ראוי שבתי המשפט לתעבורה ינהגו במידה שווה ביחס לעבירה שיוחסה לעורר. לדעתו, קיים שוני מהותי בגישות השונות של שופטי התעבורה ביחס לעונשים המוטלים בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת.

ב"כ העורר הפנה לפסיקה של בתי המשפט, לדוגמא: בפ"מ 5299-12-11 (בית משפט לתעבורה בצפת), שם בית המשפט דן בתיק העיקרי על אף שהיתה בפניו בקשה לבטול פסילה מנהלית וגזר את דינו של הנאשם בתיק העיקרי. עוד הפנה לכך שבמקרה זה (בבימ"ש בצפת) נהג הנאשם במהירות של 147 קמ"ש במקום שבו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש ונידון ל-45 ימי פסילה, פסילה על תנאי וקנס.

לדעת העורר העבירה שבוצעה על ידו אינה חמורה כמו העבירה שיוחסה לנאשם בתיק הנ"ל. ב"כ העורר ציין כי העורר סבר שהמהירות המותרת בכביש היא 70 קמ"ש, הואיל והכביש מתחבר לקטע הדרך שבה המהירות המותרת היא 70 קמ"ש.

כמו כן הפנה לכך שהמדובר באב ל-4 ילדים העובד לפרנסתו בשליחויות ומכאן הצורך ברשיון הנהיגה כך שפסילתו תפגע במטה לחמו. הוא במצב כלכלי קשה ואף נמצא בהליך של פשיטת רגל וכי העבירה האחרונה שבוצעה על ידו היא משנת 2006. עברו אינו מכביד ומרבית העבירות הינן קלות וטכניות.

ע"כ ביקש העורר לקבל את הערר ולבטל את הפסילה המנהלית או לצמצמה.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערר. המדובר במהירות גבוהה בהרבה מהמהירות המותרת.

העורר נוהג משנת 82 ולחובתו 32 הרשעות קודמות ביניהן 2 עבירות מהירות, כך שמסוכנותו ברורה לחלוטין ומכאן שאין מקום להתערב בהחלטת בית משפט לתעבורה.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט לתעבורה, בהודעת הערר ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערר.

המהירות שבה נסע העורר גבוהה וכמעט כפולה מהמהירות המותרת במקום. הנהיגה במהירות גבוהה היתה בשטח בנוי, דבר המעיד על הסכנה הנשקפת מנהיגת העורר. אמנם העורר נוהג משנת 72, אם כי יש לו הרשעות קודמות שבחלקן מהותיות.

חרף מצבו הכלכלי הקשה ונסיבותיו של העורר לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט לתעבורה.

בטרם סיום, נראה לי כי יש להפנות את תשומת הלב לכך שהעורר ביקש לקיים דיון בתיק העיקרי ולסיים את ההליך, אך בקשתו זו נדחתה, לטענתו, מבלי שנמצאת התייחסות לכך בהחלטת בית משפט לתעבורה.

ייתכן וראוי שנשיא בית משפט השלום השופט רקם, יבחן את הסוגיה וינחה את שופטי התעבורה בהתאם לשיקול דעתו. כאן המקום לציין שראוי שהדיון בהליך העיקרי יתקיים באם הנאשם מבקש זאת, הגם שהדיון שנקבע הינו בבקשה לביטול פסילה מנהלית, כפי שנעשה בבפ"מ (בימ"ש לתעבורה בצפת) 5299-12-11 משטרת ישראל נ' מגדי חלאילה (ניתן ביום 20.12.11).

סוף דבר, אני דוחה את הערר.