פארס אנטילי ואח' נ' מדינת ישראל

השופט י' אלרון:

1. ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא מ' פינקלשטיין והשופטים ל' ברודי ור' אמיר) בתפ"ח 6702-07-15 מיום 8.9.2016.

2. המערערים בע"פ 8146/16 (להלן: אבו-עסידה ואנטילי) והמערער בע"פ 8222/16 (להלן: עסאספה) הודו במסגרת הסדר טיעון בכתב האישום המתוקן והורשעו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין בצירוף סעיף 29 לחוק; וחטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין בצירוף סעיף 29 לחוק. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לענין העונש.

           בית המשפט קמא גזר על המערערים 15 שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרם; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעברו עבירות אלימות מסוג פשע, לרבות עבירות חטיפה ועבירות קשירת קשר לביצוע עבירות אלימות מסוג פשע; ו-6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעברו עבירות אלימות מסוג עוון, לרבות איומים. בנוסף, חויבו השלושה בתשלום פיצויים – אבו-עסידה ואנטילי בסך 40,000 ש"ח ועסאספה בסך 160,000 ש"ח – שיועברו לשלוש האלמנות שהותיר המנוח ולילדיהן.

3. כתב האישום המתוקן מתאר כיצד קשרו השלושה קשר לחטוף ולפגוע בעיסא דבאבסה (להלן: המנוח). ביום 27.5.2015 נפגשו השלושה ונסעו יחד ברכב הסעות שהיה בבעלות אבו-עסידה. בסמוך לשעה 5:50 בבוקר ארבו למנוח, שצעד אותה עת למקום עבודתו בעיר לוד. הרכב בו נסעו המערערים סטה ופגע במכוון במנוח, בעודו חוצה את הכביש במעבר חצייה. מיד לאחר מכן ירדו המערערים מהרכב, היכו את המנוח בחוזקה, הלמו בו באמצעות חפץ ארוך ונוקשה ודקרו אותו באמצעות חפץ חד בעל לפחות שפה אחת מושחזת. המנוח ניסה להיאבק במערערים, אך חרף התנגדותו, הם גררו אותו בצוותא חדא והעלו אותו בכח לרכב ההסעות, שם המשיכו להכותו ולדוקרו, תוך כדי שנמלטו מהמקום בנסיעה. המערערים נסעו עם המנוח לכיוון דרום הארץ, והגיעו לאזור נבטים והר בריח.

           בהמשך היום נמצאה גופת המנוח בשטחי הרשות הפלסטינית באזור הישוב בני נעים בדרום הר חברון.

גזר דינו של בית המשפט קמא

4. בגזר דינו עמד בית המשפט קמא על מדיניות הענישה הנהוגה, על הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירות ועל נסיבות ביצוען. בהתייחס למדיניות הענישה הנוהגת, עמד בית המשפט קמא על חומרתן של העבירות. אשר לערכים המוגנים שנפגעו, מנה בית המשפט קמא את הפגיעה בקדושת חיי האדם בביצוע עבירת הריגה והפגיעה הקשה בחירותו של אדם הנגרמת בביצוע עבירת חטיפה, ערך אשר לו מיוחסת חומרה מיוחדת.

           באשר לנסיבות החמורות במקרה דנן, ציין בית המשפט קמא כי כל אחד מהמערערים הודה בביצוע עבירת הריגה, וכעולה מעובדות כתב האישום המתוקן, "בין בעצמם ובין על ידי אחרים". על יסוד העובדות בהן הודו המערערים, ולצורך גזירת עונשם, הניח בית המשפט כי המערערים אינם אלו שהמיתו בפועל את המנוח. עם זאת, בית המשפט פסק כי קביעה עובדתית זו אינה מחייבת מסקנה נורמטיבית הכרחית של הקלה בעונשם של המערערים, שכן "הדבר ייקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו".