פ"ה 44340-12-14

1. התובעת הועסקה כמזכירה על ידי הנתבעת מס' 2 , במוסך שהיה בבעלותה, החל מיום 24.9.1999 ועד ליום 29.2.2012.

בתביעה שהוגשה במסגרת תיק 35813-03-12 (להלן: "התביעה הראשונה") , תבעה התובעת מהנתבעת מס' 2 תשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתה של התובעת וסיומה.

לאחר שמיעת הוכחות ניתן בתביעה הראשונה פסק דין בו נפסק לזכות התובעת סך כולל של מעל 135,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, דמי הבראה, פדיון חופשה, הלנת פיצויי פיטורים, תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות ועוד זכויות נלוות (להלן: "פסק הדין").

משלא שולמו על ידי הנתבעת הכספים בהם חויבה בפסק הדין, נקטה התובעת כנגדה בהליכי הוצל"פ אולם אלה לא הניבו כל תשלום, ולא שולם סך כלשהו מכוח פסק הדין.

לפיכך הגישה התובעת תביעה זו, שכותרתה "תביעה להרמת מסך" ובראשיתה מבהירה התובעת שתביעה זו היא "תביעת המשך" לתביעה הראשונה, ובה היא עותרת להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת מס' 2, ולקבוע כי יש לחייב את הנתבע מס' 1, שאין חולק שהיה הבעלים היחיד של הנתבעת, מנהלה, והרוח החיה מאחוריה, לשלם לתובעת את החוב שנפסק בפסק הדין.

לטענת התובעת, יש באי תשלום החוב מכוח פסק הדין כדי להוות הפרה של חובת תום הלב שיש בה כדי להצדיק הרמת המסך.

התובעת ההוסיפה והבהירה בכתב התביעה כהאי לישנא - "הליך זה היה נחסך אלמלא הנתבעים לא היו מנסים להימלט מאימת הדין, אך מה שפעלו כפי שפעלו, ושעה שחובה של התובעת לא שולם, ולו שקל אחד על חשבון החוב, הרי שאין מנוס אלא לעתור בפני בית הדין , על מנת שפסק הדין לא יוותר כתוב על הקרח".

2.בכתב הגנה מתוקן שהוגש מטעם הנתבעים נטענו, ככל שהדבר נוגע לנתבע מס' 1, הטענות העיקריות הבאות –

א.בתביעה הראשונה לא טענה התובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת מס' 2 (להלן: "החברה"), ולא נטענה טענה כלשהי שעניינה שימוש לרעה במסך ההתאגדות.

מפסק הדין גם לא עולה קביעה בדבר התנהגות שיש בה כדי להוות שימוש לרעה בעצם קיומה של החברה.

ב.התובעת לא מיצתה את הליכי הגבייה הן במסגרת ההוצל"פ והן במסגרת תביעת פירוק שהגישה כנגד החברה.