פ"ה 11808-08-14 צנעני ואח' נ' מדינת ישראל

התביעה שבפנינו היא של 26 תובעים, עובדי משרד החוץ, שתבעו באמצעות ארגון "אחדות – ארגון עובדי החוזים במגזר הציבורי", לתשלום שכרם וקבלת החזר ניכויי שכרם בשל השביתה שהתקיימה במשרד החוץ מיום 23.3.14 ועד ליום 2.4.14 (להלן: "השביתה"). קדמו לשביתה עיצומים מיום 5.3.14 ואילך. לטענתם נמנע מהם להיכנס למקום העבודה על אף שלא חפצו לשבות, ואף הודיעו על כך לנתבעת, ואשר על כן אין לראות בהם כמי ששבתו ויש לשלם להם את מלוא שכרם עבור תקופה זו.

בפניי בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר כימות. הנתבעת טענה כי התביעה הוגשה במסווה של סעדים הצהרתיים אולם למעשה מהותה היא לתשלום שכר התובעים. על התובעים יכמתו את תביעתם באופן שיאפשר לנתבעת להתגונן כראוי ולדעת מהם הסיכונים העומדים בפניה. כימות כאמור תואם את פסיקת בתי הדין לעבודה וייעל את התנהלות ההליך. אין להטיל את נטל הכימות על הנתבעת.

מנגד טענו התובעים כי תבעו בתביעתם סעדים הצהרתיים שונים שלא ניתן לכמתם – כגון הצהרה על כך שלא שבתו ועל כך שהניכוי משכרם בשל השביתה בוצע שלא כדין. גם באשר לסעדים שכימותם אפשרי, טענו כי מדובר בכימות קשה ומורכב ביותר שמן הצדק להטילו על הנתבעת שתבהיר מהם ניכויי השכר שביצעה לתובעים. לטענתם אף חשבת השכר של משרד החוץ לא הצליחה להבהיר להם מה הניכוי שבוצע משכרם.

הכרעה

נקדים ונאמר, כי הסעד של סילוק על הסף ניתן ביד קמוצה ובמשורה על ידי בתי המשפט ובבתי הדין לעבודה "קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע מד/15-3 אפנר נ' מפעלי הדסה לחינוך, עבודה ארצי, כרך כ(2) 242 וכן דב"ע נא/31-3 חיפה כימיקלים נ' אברהם רמי כלפון פד"ע כב 518). בהתאם להלכה, בית הדין יבכר מתן סעד מינורי יותר במדרג הסעדים האפשריים ועל כן יעדיף לאפשר לתובע לרפא את הפגם ולהורות על כימות התביעה ורק כאמצעי אחרון ינקוט בדרך של מחיקה על הסף. נבחן אפוא אם מן הראוי לחייב את התובעים בכימות התביעה שבפנינו.

בית הדין הארצי עסק בסוגיית הכימות וקבע כי דרך כלל יש להורות לתובעים לכמת תביעתם. פיצול הדיון, כך שבשלב הראשון תידון התביעה ההצהרתית ורק לאחר מכן ייעשה כימות, הינו צעד חריג שיינקט במשורה ורק במקרים הנדירים המצדיקים זאת. בעניין אסולין (ע"ע 74/06 רשות השידור - משה אסולין (ניתן ביום 20.9.06)), נקבע כי:

"ככלל, אין להיעתר לתובענה למתן סעד הצהרתי בלבד, אם התובע יכול להשיג את מבוקשו בתובענה, שבה יתבע את מלוא הסעד הממשי".

בפסק הדין בעניין רפפורט (ע"ע 1193/04 מרים רפפורט ואח' נ' רשות שדות התעופה (ניתן ביום 30.1.06) להלן: "עניין רפפורט") עמד הנשיא אדלר על הטעמים התומכים בחיוב התובעים בכימות התביעה: שיקול יעילות הדיון וסיום המחלוקת בין הצדדים, תשלום אגרות (אשר כשלעצמן מסדירות איזון ראוי בין זכות הגישה לערכאות לבין מימון פעילות מערכת השפיטה), הקושי שיש לנתבע לעמוד על מהות התביעה ולהכין את הגנתו בהעדר כימות, מניעת מצב בו הנתבע או בית הדין נאלצים להכין את תביעתו של התובע עבורו, מניעת שימוש לא מבוקר בסעד הצהרתי וכן מתן אומדן לשם בחינת כדאיותה הכלכלית של פשרה (ראו בעניין זה גם ע"ע 507/08 מדינת ישראל - מרכז רפואי אסף הרופא נ' ברונר (ניתן ביום 14.7.09); ע"ע 220/03 ארגס נ' רשות הנמלים בישראל (ניתן ביום 28.2.06)).