עתירה מנהלית לקבלת אשרת שהייה בארץ

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירתם של העותרים כנגד החלטת המשיב, לפיה השתכנע המשיב כי העותר 1 והעותרת 2 אינם גרים בישראל ועל כן אינו מאשר לעותר לקבל אשרה במסגרת הליך מדורג לשהייה בארץ. בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי מועד מתן ההחלטה. המשיב טוען כי מדובר בהחלטה מיום 17.11.05 והעותרים טוענים כי ההחלטה ניתנה רק בשנת 2009.

העותרת 2 הינה ילידת ישראל ובעלת אזרחות ישראלית בלבד. העותר 1 הינו תושב אזור יהודה ושומרון. ביום 15.3.97 נישאו העותר 1 והעותרת 2 לפי הדין השרעי ונישואים אלה קיבלו תוקף על ידי בית הדין השרעי בעכו. בשנת 2004 נולד בנם הקטין, העותר 3. העותרים טוענים כי מעת שנישאו הם מנהלים חיים משותפים עם בנם הקטין בכפר עראבה. ביום 3.6.99 הגישו העותרים בקשה לקבלת מעמד של תושב קבע בישראל עבור העותר 1 במסגרת בקשה לאיחוד משפחות. ביולי 2000 אושרה בקשת העותרים לאיחוד משפחות. בהתאם לנוהל שחל באותה תקופה ניתן לעותר 1 אישור שהיה בישראל לתקופה של 12 חודשים. בנובמבר 2001 הוחלפה אשרת השהיה של העותר 1 וניתן לו רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 וכן הונפקה לו תעודת זהות ישראלית. רישיון הישיבה של העותר 1 הוארך מעת לעת, בכפוף לבדיקת כנות הקשר וקיומו של מרכז חיים בישראל, על פי הנוהל שחל כאמור.

העותרים טוענים כי במאי 2008 או בסמוך לכך ביקש העותר 1 להאריך תוקפו של רישיון נהיגה ישראלי שהוחזק על ידו, אלא שבמועד בו ביקש לעשות זאת נאמר לו כי תוקפה של תעודת הזהות בה החזיק פג ועליו להאריך את תוקפה. העותר 1 פנה בבקשה להאריך את תוקפה של תעודת הזהות. נאמר לו במשרד המשיב כי אין אפשרות להאריך את תוקף התעודה כפי שנעשה בעבר וכי עליו להגיש בקשה חדשה. בעקבות זאת פנה העותר 1 למשיב ביום 7.12.08 באמצעות בא כוחו וציין כי אין כל מניעה להאריך את תעודת הזהות מסוג א/5 הנתונה בידו זה שנים.

המשיב השיב לעותר 1 ביום 4.3.09 כי אכן הונפקה לעותר 1 תעודת זהות ישראלית של תושב ארעי מסוג א/5 בנובמבר 2001 וזו הוארכה מדי שנה, אך לפי מידע שקיבל המשיב, לפיו העותרים מתגוררים ביאמון שבשטח הרשות הפלסטינית, ובהליך שימוע שנערך לעותרים בשנת 2005 שוכנע המשיב כי העותרים אינם מתגוררים בישראל ולכן הוחלט שלא לאשר לעותר 1 מעמד בישראל. המשיב טוען כי נמסרה לעותרת 2 הודעה על כך ביום 17.11.05. העותר 1 פנה שוב למשיב בטענה כי מרכז חייו הינו בישראל בכפר עראבה, אך לטענתו לא קיבל כל תגובה מטעם המשיב למכתב זה.

העותרים טוענים כי החלטת המשיב הינה בלתי סבירה באופן קיצוני, המצדיק ביטולה על ידי ביהמ"ש לעניינים מנהליים. לטענתם, החלטת המשיב אינה מבוססת על העובדות והראיות שהוצגו בפני המשיב (כגון חוזה שכירות של ביתם בעראבה; אישור תושבות של הרשות המקומית עראבה לפיו העותר 3 לומד בגן הילדים טרום חובה בעראבה; פנקס חיסונים של העותר 3 המטופל בתחנה לבריאות האם והילד בעראבה; תלושי משכורת של העותר 1 משנת 2008 וטפסי 106 משנת 2001 על פיהם העותר 1 עובד בחברה הרשומה כדין ומקום מושבה בעראבה משך שנים ארוכות). העותרים טוענים כי ממסמכים אלה עולה כי העותרים מקיימים את ביתם וחייהם בכפר עראבה שבישראל בלבד. על כן, טוענים העותרים כי החלטת המשיב אינה מבוססת על עובדות. לטענתם, המשיב מבסס החלטתו על אמירה אחת ויחידה הגורסת כי הגיע אליו מידע לפיו העותרים חיים בכפר יאמון שבשטחי הרשות הפלסטינית. המשיב אינו מפרט את טיבו של מידע זה, אילו פעולות נעשו על מנת לאמת את המידע ומדוע לא אומתו העותרים עם המידע הנ"ל במסגרת השימוע שנערך ולא ניתנה להם האפשרות להפריכו.

לטענת העותרים, השימוע שנערך להם אינו יכול להיחשב בבחינת שימוע כלל מכיוון שלא הביאו בפניהם את המידע הנ"ל במהלך השימוע ולא נתנו להם הזדמנות להפריכו או לנסות לשכנע את מי שכוח ההחלטה בידו כי המידע איננו נכון.

העותרים טוענים עוד כי החלטת המשיב הינה החלטה מנהלית בלתי ברורה, שאין להבין מתוכה את מעמדו של העותר כיום וגם בכך כשל המשיב. לטענת העותרים, בשנת 1999 הגישו העותרים בקשה להחלפת מעמד לעותר 1 והעותר קיבל היתר למשך שנה בהתאם לנוהל ההתאזרחות וזה הוארך מדי שנה. כעת, בעקבות השימוע, גורס המשיב כי "הוחלט שלא לאשר את בקשתו להארכת המעמד". לטענת העותרים, מנוסח זה של החלטת המשיב לא עולה בבירור מהו מעמדו של העותר בישראל.

העותרים טוענים כי החלטת המשיב משמיטה את הקרקע תחת רגליהם ומאיימת לקרוע את העותר ממשפחתו. העותרים מבקשים לאפשר להם להותיר את התא המשפחתי על כנו ולאפשר המשך שהייתו של העותר עם משפחתו בכפר עראבה שבישראל.

העותרים טוענים כי בקשתו הראשונה של העותר 1 לקבלת מעמד בישראל הוגשה עוד בשנת 1999 במסגרתו של נוהל ההתאזרחות בעקבות נישואין שהיה נהוג עובר לקבלתו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג - 2003 (להלן: "חוק האזרחות"), אשר הגביל את אפשרות מתן האזרחות מכוח נישואין, אך בהתאם לחוק זה היה על המשיב להאריך את תוקפו של רישיון הישיבה שהיה בידי העותר 1, מאחר שבידי העותר 1 היה רישיון לישיבה בישראל עובר לתחילתו של חוק זה ומעולם לא נטען על ידי המשיב או אחר כי בעניינו של העותר קיימת מניעה ביטחונית כלשהי (סעיף 4(1) לחוק האזרחות).

העותרים טוענים כי מהודעת המשיב משנת 2009 עולה כי ההחלטה מבוססת על מידע שהתקבל אצל המשיב בשנת 2005 ולטענתם דחיית בקשת העותרים להענקת מעמד לעותר 1 בשנת 2009 על סמך מידע שלכאורה נתקבל בידי המשיב בשנת 2005 אינה יכולה להיחשב כהחלטה מנהלית שקולה, מבוססת ו/או סבירה. לטענת העותרים, המצב העובדתי שהוצג בפני המשיב כיום הינו שונה לחלוטין, אך החלטת המשיב מחודש מרץ 2009 סומכת עצמה לחלוטין על אותו מצב דברים שבחר המשיב לאמץ בשנת 2005. לטענת העותרים, המשיב לא הפעיל שיקול דעתו, לא ערך בחינה של המצב ושל בקשת העותר דהיום ולא התייחס לעובדות שהוצגו בפניו בשימוע. על כן, ההחלטה אינה סבירה.

המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי הניכר שבו הוגשה מאחר שהיא תוקפת את החלטת המשיב שניתנה עוד בשנת 2005 או לחילופין בהיות העתירה מוקדמת מאחר שהוגשה בטרם נערכה פניה לגורמים המנהליים המוסמכים ליתן החלטה בעניינם של העותרים. כן טוען המשיב כי יש לדחות את העתירה לגופו של עניין בשל היות ההחלטה נכונה וראויה, אשר אינה חורגת ממתחם הסבירות ואינה נגועה בשיקולים זרים או בפגמים מהותיים אחרים המצדיקים התערבות של ביהמ"ש לעניינים מנהליים.

לטענת המשיב, ביום 27.6.05 התקבל מידע על פיו העותרים מתגוררים בכפר יאמון שבשטח הרשות הפלסטינית. לאור מידע זה ערך המשיב בירור מקיף לאימות הטענות. כחלק מהליך הבירור זומנו העותרים ביום 6.10.05 לשימוע בלשכת מנהל האוכלוסין. במסגרת השימוע נשאלו העותרים שאלות לבחינת עמידתם בתנאים להמשך טיפול בבקשתם לאיחוד משפחות והגרסאות שנמסרו היו נגועות באי התאמות משמעותיות. לנוכח המידע שנמסר למשיב וממצאי השימוע שנערך לעותרים הוחלט להפסיק את הטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות ולא להאריך את אשרת השהיה של העותר 1 בישראל. ביום 17.11.05 נמסרה לעותרים במסירה ידנית החלטת המשיב בה נקבע כי לאור השימוע שנערך הוחלט שלא לאשר את הארכת המעמד שברשותם.

המשיב טוען כי ביום 7.12.08 התקבלה בלשכת מנהל האוכלוסין פניית ב"כ העותרים. בתשובת המשיב לפניה זו הובהר כי הטיפול בבקשת העותרים לאיחוד משפחות הופסק על פי ההחלטה מיום 17.11.05. על כן, טוען המשיב, כי מדובר בעתירה המבקשת לתקוף החלטת המשיב מיום 17.11.05 בדבר הפסקת הטיפול בבקשת העותרים לאיחוד משפחות ולכן יש לדחות את העתירה על הסף בשל השיהוי בהגשתה.

כן טוען המשיב כי העותרים טרם מיצו את הסעדים השמורים להם על פי דין. העותרים לא השיגו על החלטת המשיב שניתנה ביום 17.11.05. על מנת שניתן יהיה לברר לגופה את בקשת העותרים לאיחוד משפחות על העותרים לשוב ולפנות בבקשה מתאימה לרשויות המנהליות המוסמכות ועניין זה הובהר לעותרים. העותרים לא פנו בבקשה חדשה לאיחוד משפחות בטרם הגשת העתירה ולכן העתירה הוגשה בטרם מוצו ההליכים המנהליים המתאימים בעניינם של העותרים ודינה להדחות על הסף מטעם זה.

לגופו של עניין טוען המשיב כי דין העתירה להדחות בהיות החלטת המשיב בעניינם של העותרים נכונה וראויה. לאדם זר שאינו אזרח ישראל אין זכות קנויה להיכנס בשערי המדינה ולשהות בה. מתחם שיקול הדעת המוקנה למשיב בבואו להחליט בבקשה למתן רישיון שהיה בישראל הוא רחב ביותר. מדיניות הגירה מהווה עניין הנתון לשיקולה הבלעדי של כל מדינה וביהמ"ש אינו נוהג להתערב בה. מדיניות המשיב עמדה במבחן ביהמ"ש ולא נמצא בה פגם המצדיק פסילתה. המשיב טוען כי בעקבות מידע שהתקבל אצל המשיב על פיו מרכז החיים של העותרים הוא בכפר יאמין בשטח הרשות הפלסטינית הוזמנו העותרים לשימוע בלשכת מנהל האוכלוסין. העותרים עומתו עם הטענות לגבי היעדר קיום מרכז חיים בישראל ונדרשו להשיב על שאלות בעניין זה. משכך, אין יסוד לטענות עותרים כאילו לא נערכו פעולות לאימות המידע. במסגרת השימוע שנערך לעותרים ביום 27.6.05 נתגלו סתירות משמעותיות בין הגרסאות שנמסרו על ידי העותרים, למשל, לעניין מקום המגורים של העותרים, לגבי עבודתו של העותר וכדומה. על כן, מאחר ולא עלה בידי העותרים להציג גרסה מגובשת ומשכנעת כי מרכז חייהם הינו בישראל, החלטת המשיב להפסיק את הטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות היא החלטה נכונה וראויה ומצויה היטב במתחם הסבירות ואינה מקימה עילה להתערבות ביהמ"ש לעניינים מנהליים.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטתו של המשיב והמסמכים שהוגשו הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב וכי יש לדחות את העתירה הן על הסף בשל הגשתה בשיהוי או לחילופין בשל אי מיצוי הליכים אל מול הרשות והן לגופו של עניין בשל היות החלטת המשיב סבירה בנסיבות העניין. אפרט להלן.

מהמסמכים שהוגשו לביהמ"ש עולה כי המשיב ערך לעותרים שימוע בשנת 2005, זאת על מנת לבדוק את המידע שהגיע לידי המשיב, על פיו העותרים אינם מתגוררים ביחד בעראבה ומרכז חייו של העותר 1 אינו בישראל. במהלך השימוע העותרים נשאלו שאלות רבות לעניין מקום מגוריהם ומקום עבודתו של העותר 1. כן עולה מהמסמכים שהוגשו כי על סמך המידע שהתקבל ועל סמך השימוע שנערך לעותרים הגיע המשיב למסקנה כי יש לדחות את בקשתם של העותרים למתן אשרה לעותר 1 במסגרת בקשה לאיחוד משפחות והודעה על כך נמסרה במסירה אישית לעותרת 2 בסמוך לתאריך 17.11.05. במסגרת הודעה זו נמסר לעותרת 2 כי בקשת העותר 1 לקבלת אשרה במסגרת ההליך המדורג סורבה וכי על בן זוגה לעזוב את הארץ באופן מיידי.