עתירה מנהלית כנגד דחיית בקשת אישה להיכנס לארץ

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירה כנגד החלטת המשיב מיום 29.3.09, לפיה נדחתה בקשת העותר לאשר את כניסתה לארץ של אשתו, גב' ראיסה בן מנחם (להלן: "ראיסה") וכנגד החלטת המשיב שלא לפטור את המבקש מתשלום אגרה הכרוכה בהגשת הבקשה לאישור כניסת האישה לארץ.

העותר הינו אזרח ישראל, בן 68, המתגורר בחיפה. ביום 3.9.08 נישא העותר לראיסה באוזבקיסטן. ראיסה הינה אזרחית אוזבקיסטן ואיננה יהודיה. לראיסה בת ישראלית המתגוררת בערד.

העותר הכיר את ראיסה בעת ביקורה בארץ בשנת 2004 ולטענתו הם שמרו על קשר רצוף, התאהבו ובאוקטובר 2004 עברה ראיסה להתגורר בביתו בחיפה. העותר טוען כי במשך שנה וחצי חיו כידועים בציבור וקיימו חיי משק משותפים. ראיסה הינה דוברת עברית ואף למדה לקרוא ולכתוב בשפה העברית. העותר טוען כי רק ביום 5.11.07 הכריז ביהמ"ש לענייני משפחה על גירושיו של העותר מאשתו הקודמת ולכן לא יכלו העותר וראיסה להינשא זה לזה קודם לכן. במאי 2006 נעצרה ראיסה על ידי משטרת הגבולות וגורשה מהארץ מאחר שאשרת השהייה שלה בארץ פגה. מאז, טוען העותר, נשארו העותר וראיסה בקשר טלפוני הדוק. עקב מצוקה כלכלית וחובות בהוצל"פ לא יכול היה העותר לצאת מהארץ ולהיפגש עם ראיסה. בספטמבר 08' הצליח העותר לצאת מהארץ ולהינשא לראיסה באוזבקיסטן. כעבור מספר ימים שב ארצה ובסמוך לאחר חזרתו פנה ללשכת מינהל האוכלוסין בחיפה בבקשה למתן אשרת כניסה לישראל לאשתו מכוח נישואיהם.

ביום 29.3.09 נתן המשיב החלטתו לפיה הבקשה לאשר את כניסתה לארץ של ראיסה נדחית ולכן גם הבקשה לפטור מאגרה אינה רלוונטית. כן צוין בהחלטה כי מבדיקת הבקשה עולה החשש כי אין המדובר בנישואים כנים והתרשמות זו מתבססת בין השאר בעובדה כי מאז מאי 2006, עת עזבה ראיסה את הארץ, נפגשו העותר וראיסה למשך כחודש ימים בלבד, דהיינו, במשך כשלוש שנים לא נפגשו כלל למעט ביקור קצר במהלכו נישאו.

העותר טוען כי המשיב לא הביא בין שיקוליו את הרקע האישי של המקרה ולכן שיקול דעתו של המשיב חוטא בחוסר סבירות. העותר טוען כי הוא ואשתו התגוררו יחד במשך שנה וחצי עד לגירושה מהארץ וכיום קיים ביניהם קשר זוגי ממושך, עמוק ואמיתי וברשותם ראיות פוזיטיביות לקשרים ההדוקים ביניהם, ככל שהדבר אפשרי בנסיבות שבהן קיימים חסמים המונעים מהם להיפגש, מאחר שהעותר מעוכב יציאה מהארץ בשל חובות בהוצל"פ ואשתו מנועה מכניסה לארץ. לטענת העותר, ההחלטה שקיבל המשיב מלמדת כי לא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים או לחלופין כי לא ניתן לשיקולים השונים משקל נכון וראוי.

העותר טוען כי המשיב לא ערך שימוע ולא נתן לו זכות טיעון קודם ההחלטה בעניינו.

העותר טוען כי כבני זוג נשואים זכאים הוא ואשתו לחיות יחד ולא להיות מופרדים וכי קביעת כנות הנישואים אך ורק על סמך העובדה שבני הזוג לא נפגשו במשך שנתיים בהתעלם מההגבלות החלות עליהם איננה סבירה ואיננה מידתית. לטענת העותר, ניתן וראוי היה לבחון את כנות הקשר והנישואים כאשר האישה שוהה בארץ, תוך נקיטת אמצעים להבטחת יציאתה מהארץ אם תידחה הבקשה. לטענתו,  שלילת זכותם של בני הזוג לחיות יחד וכך גם שלילת זכותם להוכיח את כנות הקשר שלהם אינה סבירה ואינה מידתית. העותר טוען כי מתן אשרה לכניסת בת זוגו, אפילו בתנאים ובערובה, עולה בקנה אחד עם תכלית מדיניותו של המשיב, זאת בלא לגרום לפגיעה בלתי מידתית בעותר.

המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיים בו נגועה התנהלותו של העותר וכן התנהלותה של ראיסה, זאת לאור העובדה כי בזמן שלטענת העותר ניהלו העותר וראיסה קשר זוגי, הייתה ראיסה נשואה רשמית לאדם אחר החל ממאי 82' וביום 24.8.06 עדיין הייתה נשואה לאותו אדם וכן לאור העובדה כי ראיסה נכנסה לראשונה לישראל ביום 5.11.01 באשרת תייר לצורך ביקור בתה וחרף העובדה כי האשרה הסתיימה המשיכה לשהות בישראל שלא כדין ויצאה ממנה רק בחלוף 3.5 שנים, לאחר מעצרה, ביום 30.4.06. המשיב מציין כי ראיסה טענה שהכירה ישראלי שהיה מעוניין לחיות עמה חיים משותפים וכי ראיסה אכן נעצרה בדירתו של העותר, אך לא נמצאה בדירה כל אינדיקציה למגורים וחיים משותפים. כן מציין המשיב כי במעמד הדיון בפני בית הדין לביקורת משמורת לא בא זכרה של טענת ראיסה בדבר חיים משותפים עם העותר. המשיב טוען כי התנהלותה של ראיסה נגועה בחוסר ניקיון כפיים משווע, אשר מעיד בבירור על כוונותיה לרכוש מעמד בישראל בכל דרך אפשרית ומטעם זה לבד יש לדחות את העתירה על הסף. כן טוען המשיב כי התנהגותו של העותר, אשר הסתיר מביהמ"ש את מלוא התשתית העובדתית, מהווה אף היא חוסר ניקיון כפיים שיש בו כדי לדחות את העתירה על הסף.

לגופו של עניין טוען המשיב כי העותר נפגש עם ראיסה במהלך שלושת השנים שחלפו מאז הורחקה מישראל פעם אחת בלבד לתקופה שארכה חודש ימים ואשר כל מטרתה הייתה עריכת טקס הנישואים. מלבד טענות שנטענו בעלמא וללא כל ביסוס לא הציג העותר ראיות כלשהן לכנות הקשר בינו לבין ראיסה. כן טוען המשיב כי נסיבותיה האישיות של ראיסה ועברה בישראל מעידים על כוונותיה להשתקע בישראל בכל מחיר ובכל דרך. המשיב מציין כי נסיבות המקרה מובילות למסקנה כי קיים חשש ממשי להיות הנישואין פיקטיביים לצורך קבלת מעמד בישראל, לדוגמא, העובדה כי העותר המתין כמעט שנה מאז גירושיו למימוש רצונו להינשא לראיסה; העובדה כי לא הוצגו ראיות המוכיחות קיומם של חיים משותפים לאחר טקס הנישואים והעותר עזב את ארץ מוצאה של ראיסה יום אחד בלבד לאחר עריכת הטקס; הצהרת בתה של ראיסה כי עובר לפגישתה עם העותר הכירה ישראלי אחר אשר הביע עניין בקיום חיים משותפים עמה; והמסמך אשר מאשר את נישואיה של ראיסה לאחר נכון למועד בו כביכול כבר היו העותר וראיסה בקשר רציף מטיל ספק רב בנכונות הקשר בין השניים. על כן, החליט המשיב כי אין המדובר בתא משפחתי הראוי להגנה ומשכך לא היה מקום להתיר את כניסתה של ראיסה לישראל לשם הכנסתה להליך המדורג במסגרת איחוד משפחות.

העותר טוען בתגובה לתשובת המשיב כי פרק הזמן שחלף מאז גירושיו ועד לנישואיו עם ראיסה היה בשל העובדה שהוא מצוי בסכסוך קשה עם ילדיו ומתנהלות ביניהם מספר תביעות הדדיות בביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה ולשם כך היה צורך שיהיה בארץ ולא יכול היה לצאת לחו"ל על מנת להינשא לראיסה. ביחס לקשר עם ראיסה טוען העותר כי הוא נמצא בקשר יום יומי והדוק עמה באמצעות הטלפון וכי מסר למשיב את כרטיסי החיוג לחו"ל שבאמצעותם הוא משוחח עם ראיסה. בנוגע לקשר אחר כביכול שהיה בין ראיסה לישראלי אחר העותר טוען כי לא ידוע לו דבר על כך והוא סבור שמדובר בעניין חסר יסוד לחלוטין וממילא מדובר בתקופה שלפני שהכיר את ראיסה. ביחס לאישור נישואיה של ראיסה עם בעלה הקודם שהציג המשיב טוען העותר כי אישור זה נועד להוכחת שינוי שמה של ראיסה וכי בעלה הקודם נפטר עוד בשנת 2003. כן טוען העותר כי אין בסיס לטענת המשיב כי לא נמצאו הוכחות לחיי זוגיות בין העותר וראיסה בדירתו של העותר כאשר ראיסה נעצרה וכי אין בסיס לטענת המשיב כי ראיסה לא ציינה את נושא הזוגיות עם העותר בעת הדיון שנערך לה.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטתו של המשיב והמסמכים שהוגשו,  הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב וכי יש לדחות את העתירה הן על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים בהתנהלותם של העותר ושל ראיסה והן לגופו של עניין בשל היות החלטת המשיב סבירה בנסיבות העניין. אפרט להלן.

מבחינת המקרה עולה כי ראיסה נכנסה לראשונה לישראל תוך יצירת מצג שווא וגם כשפג תוקפה של אשרת השהייה שניתנה לה המשיכה לעשות דין לעצמה ושהתה בישראל במשך שנים שלא כדין, עד שנעצרה בביתו של העותר וגורשה מהארץ. שהיה בלתי חוקית בישראל מהווה חוסר ניקיון כפיים, אשר די בו כדי לדחות את העתירה. ראה:

בג"צ 584/04 העמותה למען כנסיית ישוע האדון (ע"ר) ואח' נ' המשרד לענייני דתות ואח', לא פורסם (2006);

בג"צ 2038/06 ח'לוד בדיע חז'נה ואח' נ' שר הפנים ואח', לא פורסם (2006);

בג"צ 4842/06 פלוני ואח' נ' שר הפנים ואח', לא פורסם (2007).

נראה כי גם כפיו של העותר אינן נקיות בהתנהלותו אל מול המשיב, מאחר שבפניותיו אל המשיב הסתיר את עובדת שהייתה הבלתי חוקית הממושכת של ראיסה בישראל ואת סיבת מעצרה והרחקתה. על כן, גם התנהלותו של העותר מהווה התנהגות חסרת ניקיון כפיים וזלזול ברשויות אכיפת החוק המהווה טעם אשר די בו כדי לדחות את העתירה.

מעבר לאמור לעיל, גם לגופו של עניין סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב, אשר ניתנה לאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים הנוגעים בדבר ושהיא החלטה המצויה במסגרת מתחם הסבירות.