עתירה למתן צו על תנאי בעקבות פגמים שנפלו בתכנית לסלילת כביש מס' 9-נדחתה

השופט י' דנציגר:

הצדדים שבפנינו

1.        העותרים הם ששה ישובים הממוקמים צפונית לנתניה בסמיכות לכביש מס' 2, הידוע כ"כביש החוף" (להלן: כביש 2).

2.        המשיבה 1, הועדה לתשתיות לאומיות (להלן: הות"ל), הינה ועדה שהוקמה מכוח סעיף 6א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), שהוסף לחוק בשנת 2002 במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002), התשס"ב-2002 (להלן: חוק ההסדרים). המשיבה 2 הינה ממשלת ישראל. המשיבה 3, מע"צ - חברה לאומית לדרכים בישראל בע"מ, הינה חברה שהוקמה על ידי ממשלת ישראל בשנת 2003 וקיבלה לאחריותה את כל מערכת הכבישים הבינעירוניים, ניהול ובקרת תנועה, בטיחות, תכנון, פיתוח ותחזוקת הדרכים הבינעירונית במדינה. יוער, כי מע"צ - המחלקה לעבודות ציבוריות, היתה משך שנים ארוכות יחידת סמך במשרד התחבורה, עד ש"שינתה פניה" בשנת 2003 כאמור לעיל.

נושא העתירה

3.        נושא העתירה הוא פגמים שנפלו, לטענת העותרים, בקבלת תכנית תת"ל 3, 4/6 - כביש 9 (להלן: תכנית כביש 9 או התכנית), שהינה התכנית לסלילת כביש מס' 9 (להלן: כביש 9) באזור מושבם של העותרים. כביש 9 המתוכנן צפוי להיות כביש "רוחב", קרי כביש שכיוונו ממזרח למערב וממערב למזרח, אשר עתיד לחבר את כבישי ה"אורך" העיקריים במדינה, קרי, כביש 2, כביש מס' 4 ("הכביש הישן") (להלן: כביש 4) וכביש מס' 6 ("חוצה ישראל") (להלן: כביש 6). תכנית נוספת שעתירה זו עוסקת בה הינה תכנית להאריך את כביש מס' 20 ("נתיבי איילון") (להלן: כביש 20) צפונה, ממזרח לכביש 2.

רקע עובדתי

4.        התכנית לסלילת כביש 9 קיימת ונדונה זה שנים רבות במסגרת גופי התכנון השונים. התכנית הוגשה לאישור הות"ל בשנת 2002. ביום 5.7.2004 הוחלט להעביר את התכנית להערות הועדות המחוזיות ולהשגות הציבור. העותרים הגישו את השגותיהם ביחס לתכנית ביום 28.10.2004.

5.        במסגרת ההשגות, טענו העותרים כי האופן המוצע בתכנית לחיבור כביש 9 לכביש 2 אינו ראוי, שכן בעתיד יימנע חיבור בין כביש 20 לכביש 9. עוד נטען, כי אופן החיבור המוצע בתכנית יחמיר את עומסי התנועה הקיימים בכביש 2 ויחייב את שדרוגו, אלא ששדרוג זה אינו אפשרי. עוד טענו, כי בעתיד יהיה צורך להמשיך את כביש 20 על מנת לחברו עם כביש 9, באופן שיפגע קשה בשטחים הירוקים של פארק השרון.

6.        אדריכל ברוך יוסקוביץ (להלן: החוקר) מונה על ידי הות"ל כחוקר לשמיעת ההשגות בעניין תכנית כביש 9. החוקר המליץ לקבל את ההשגות בחלקן, כך שתכנית כביש 9 תאושר כולה, אך בטרם יבוצע קטע הכביש המחבר בין כביש 2 לכביש 4 (להלן: קטע 2-4), תיבחן שאלת התווייתו של כביש 20 באופן יסודי על ידי מוסד תכנון שישתכנע בכדאיות סלילתו.

7.        ביום 15.12.2004 דנה ועדת המשנה של הות"ל בהשגות שהוגשו לתוכנית וכן בהמלצות החוקר. ועדת המשנה החליטה לקבל את המלצות החוקר ביחס לקטע 2-4 וקבעה כי קטע זה יאושר בתכנית. בד בבד, קבעה ועדת המשנה כי מסמכי הביצוע של קטע 2-4 בתכנית יאושרו רק לאחר הכרעה של מוסד תכנון בנוגע להחלטה באשר לקישור בין כביש 2 וכביש 20 באזור זה. יחד עם זאת, המליצה ועדת המשנה להחיל התניה זו למשך שנתיים בלבד מיום אישור התכנית. הות"ל, שאימצה את החלטת ועדת המשנה, החליטה, ביום 20.12.2004, להעביר את התכנית לאישור הממשלה.

8.        ביום 10.5.2005 דנה הממשלה במתן תוקף לתכנית והחליטה לאשרה. התכנית פורסמה למתן תוקף ביום 7.9.2005.

טענות הצדדים

9.        טענות העותרים מופנות כלפי החלטת הות"ל לאשר את קטע 2-4, תוך קביעה כי המסמכים לביצוע קטע זה יאושרו רק לאחר הכרעה בסוגיית החיבור של כביש 20 עם כביש 2, ובלבד שתתקבל הכרעה זו תוך שנתיים. לטענת העותרים, אין מקום לאשר את קטע 2-4 כבר כעת. עוד טוענים העותרים, כי הגבלת ההתניה בדבר אישור מסמכי הביצוע למשך שנתיים בלבד, עלולה לגרום לכך שהתחברות כביש 9 לכביש 2 תאושר ותבוצע כפי שהוצגה בתכנית, חרף הליקויים בהתחברות זו.

10.      העותרים טוענים, כי ההחלטה לאשר כבר עתה את קטע 2-4, שביצועו עתיד להתחיל רק בשנת 2015, חורגת ממתחם הסבירות, נוכח חוסר הוודאות, בשלב זה, באשר לתכנון הסופי של כביש 20. עוד טוענים העותרים כי ההחלטה לאשר בניית מחלף תת קרקעי (שיחבר בין כביש 2 לכביש 9) בעלויות כבדות, בטרם נערכה בדיקה יסודית באשר לחיבור כביש 20 גם הוא למחלף, הינה בלתי סבירה. בנוסף, טוענים העותרים, כי ההחלטה לדחות את מועד אישור מסמכי הביצוע חורגת ממתחם הסבירות, שכן, לשיטתם, לא יהיה די בשינויים הטכניים שיבוצעו במסמכי הביצוע כדי לפתור את הבעיות עליהן הצביעו העותרים בעניין המחלף הרלוונטי וקטע 2-4 בכלל. טענה נוספת של העותרים היא כי עיכוב מסמכי הביצוע לפרק זמן של שנתיים בלבד חורג ממתחם הסבירות. לבסוף, טוענים העותרים כי הותרת נספחי התכנית כנספחים נלווים או כנספחים מנחים בלבד חורגת ממתחם הסבירות.

11.      המשיבה 3 פירטה בתגובתה לעתירה כי תכנית כביש 9 נדונה בקפידה וביסודיות, תוך שימת לב מרבית לעניין ההשפעה על הסביבה ובחינת החלופות האפשריות. לטענת המשיבה 3, הות"ל איזנה נכונה בין אינטרסים מוגנים וראויים, תוך בחינת זכותו של הציבור לתשתית תחבורתית מניחה את הדעת אל מול הצורך לנהוג במשאב הקרקע המוגבל בזהירות. כמו כן, המשיבה 3 נתנה פתרונות סבירים וראויים לשינויים התכנוניים שגרמה התכנית.

12.      עוד טוענת המשיבה 3, כי אין זה ראוי שבית משפט זה ישים עצמו כערכאת תכנון עליונה וידון בטענות תכנוניות טהורות ובהכרעה בין עמדות מומחים שונות.

13.      לטענת המשיבה 3, החלטת הות"ל לאשר את הכביש בתוואי הנוכחי וכמקשה אחת, מהווה החלטה נכונה, סבירה ומועדפת מבין כל החלופות האפשריות שנבחנו על ידי מומחים שונים מטעם המשיבה 3, מטעם הות"ל ומטעם העותרים.

14.      המשיבות 1-2 טוענות כי העותרים מבקשים, למעשה, כי בית משפט זה יישב כמוסד תכנון עליון על החלטות הות"ל, דבר שאין לו מקום או הצדקה. לטענת המשיבות 1-2, במקרה דנן, התפקיד המרכזי של הות"ל היה לאזן בין החשיבות של סלילת כביש 9 לבין הצורך לצמצם, ככל הניתן, את המפגעים הסביבתיים שייווצרו כתוצאה מסלילת הכביש. לטענת המשיבות 1-2, איזון זה התבצע כנדרש, כשהות"ל אישרה את התכנית רק לאחר שהתקבל תסקיר השפעה על הסביבה שהמלצותיו המפורטות הוטמעו בתכנית. עוד טוענות המשיבות 1-2 כי החלטת מוסדות התכנון בעניין תכנית כביש 9 שוכנת לבטח במתחם הסבירות, ואין מקום להתערבות בית המשפט בהחלטה.