עתירה לזכאות במחצית הרכוש שנרכש טרם הנישואין ורכוש שאינו קיים או שלנתבע אין זכויות בו

1. בעלי הדין - מוסלמים - נישאו זל"ז בשנת 1973. הם חיו כזוג נשוי שלוש שנים קודם
לכן, בשל כך שהתובעת היתה קטינה בת 14. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים .

הנישואין של השניים לא עלו יפה, ובשנת 1994 הם התגרשו בביה"ד השרעי . בעקבות הדברים
הללו הגישה התובעת תביעה לבימ"ש זה, ובה היא עתרה למחצית הנכסים, מכח הלכת השיתוף.

2. בית משפט זה )כב' השופט א' מישאלי( שמע ראיות ופסק את הדין. הוא קבע, כי יש
להחיל את הלכת השיתוף רק ביחס לחלק של הרכוש, משמע, ביחס לחלק אחר של הרכוש אין
תחולה לשיתוף. על כן הוא דחה את תביעת התובעת ביחס לפריטי רכוש אלה.

3. על פסק דין זה הגישה התובעת ערעור לביהמ"ש העליון , שם נפסק כך:

"הננו סבורים, כי ביחסים ההדדיים שבין הצדדים, חלה הלכת השיתוף. הלכה זו חלה הן
לעניין הבעלות בשני הבתים והן לעניין הזכויות במקרקעין. כן חל שיתוף זה בשאר הרכוש
שבין הצדדים שפורט בפסק דינו של בית משפט קמא. התיק מוחזר לביהמ"ש על מנת ליתן פסק
דין לאור קביעותינו אלה, ולאחר שישמע טענות או ראיות, כפי שיראה לנכון. הנטל על
המשיב להוכיח באופן ספציפי שרכוש מסוים אינו נופל במסגרת הלכת השיתוף או שאינו קיים
כלל".

4. לפי הוראה זו של בית המשפט העליון כינסתי את בעלי הדין, ואלה הודיעוני )ע"י באי
כוחם(, כי אין בדעתם להביא עוד ראיות. הם הסכימו, כי אפסוק את הדין לפי החומר המונח
בפניי, ולפי סיכומי טענות שהם יגישו.

5. מתוך עיון בפסק הדין של כב' השופט מישאלי, ולאחר שלמדתי את פסק דינו של בית