עתילי נ' כהן

פסק דין

כללי

1.בפניי תביעה כספית של קבלן לביצוע עבודות שיפוצים, העותר לחייב את הנתבע - מזמין העבודה - לשלם לו את יתרת התמורה שלפי הנטען לא שולמה במלואה, והכול לפי הסכם שנכרת בין הצדדים, ואשר צילום שלו הוגש כנספח א' לכתב התביעה בסדמ"ר. (יוער כי ההסכם הוא בכתב יד, ואינו נושא תאריך).

2.אין מחלוקת כי ההסכם הנ"ל אמנם נכרת, וכי התובע ביצע לפיו עבודות עבור הנתבע בביתו. המחלוקת בין הצדדים, הנחשפת מעיון בכתב התביעה ומתצהיר ההגנה, נסבה על העניינים כדלקמן:

א.התובע דורש מהנתבע לשלם לו מע"מ בנוסף ובנפרד מסכום ה"קרן" שצוינה בהסכם (התמורה לפי ההסכם עומדת על 75 אלף ₪); לטענת הנתבע – אין מקום להוסיף את המע"מ בנפרד, אלא יש לראותו ככלול בסכום ההסכם.

ב.בין הצדדים נטושה מחלוקת בכל הקשור לרכישת חומרי העבודה. לפי ההסכם, העבודה כוללת "שליכט צבעוני". הנתבע טען כי שילם בעצמו עבור רכישת השליכט, שאותו רכש מחנות בשם "מעודד צבעים", והוא ביקש לקזז בגין כך סך של 12,248 ₪ מהתמורה המגיעה לתובע. התובע סרב להכיר בקיזוז הנטען וטען כי הוא ביצע בעצמו את רכישת החומרים שלפי ההסכם.

ג.מחלוקת נוספת בין הצדדים נסבה על השאלה: כמה כסף שילם הנתבע לתובע בפועל על חשבון התמורה. לטענת הנתבע, שילם סך של 61 אלף ₪ בתשלומים שאותם פרט בנספח א' לתצהירו: סך 9,000 ₪ ביום 20.5.2010; סך 9,000 ₪ ביום 24.5.2010; סך 18,000 ₪ ביום 11.6.2010; סך 9,000 ₪ ביום 23.6.2010; סך 9,000 ₪ ביום 30.6.2010; סך 7,000 ₪ ביום 6.8.2010. התובע מצדו הכיר אך בתשלום סך של 36 אלף ₪ על חשבון התמורה, והכחיש את קבלת התשלומים הנטענים הנוספים.

ד.בנוסף טען הנתבע כי הוא רשאי לקזז מהסכום המגיע לתובע סך של 1,000 ₪ בגין פינוי פסולת (ס' 20ב לתצהיר הנתבע). הנתבע הוסיף וטען כי התובע הפר את ההסכם עמו, מכיוון שלא השלים את כל עבודות הטיח (ס' 26 לתצהירו).

3.להלן אדון במחלוקות שבין הצדדים כסדרן. בראשית הדברים, יש לדחות את טענת הנתבע בעניין העדר יריבות. אמנם, למקרא תצהירו של מר ויסאם בשארה מטעם התביעה, עולה כי מצהיר זה הוא הבעלים של העסק בשם "שאהד בנייה וניהול" – הגורם אשר מטעמו הוצאו לנתבע חשבוניות העיסקה שמספריהן 51 ו-69 (מוצגים ת/1 ות/2). יחד עם זאת, גם אם התשלום עבור ההסכם צפוי להתקבל אצל גורם אחר, אין פירוש הדבר שהתובע חסר מעמד להגיש את התביעה דנא. כאמור, ההסכם נשוא התובענה נחתם בין שני בעלי הדין (ר' נספח א' לתצהיר התובע). התובע אם כן, רשאי לתבוע מכוחו של ההסכם.

4.במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו וכן מר בשארה. מטעם הנתבע הצהיר הוא עצמו וכן זומן להעיד מר איימן חמדני. העדים נחקרו בפניי. בתום שמיעת הראיות ולאחר הפסקה, באי-כח הצדדים סיכמו בעל-פה.

דיון

5.בעניין המע"מ: הלכה פסוקה היא כדלקמן: "הכלל שהיכה שורשים בפסיקה הוא כי בהעדר הוראה אחרת בחוזה במפורש או במשתמע נכלל מע"מ במחיר העסקה,... התמורה לעסקה מקפלת בתוכה מכוח השתיקה גם את מס הערך המוסף... הכלל האמור מבוסס על שתי הנחות עיקריות. ראשית, העוסק הוא זה הקובע בדרך כלל את מחיר העסקה. לכן, חזקה עליו כי אם מחיר העסקה אינו כולל מע"מ יבהיר זאת לקונה ואם לא עשה כן נושא הוא בתוצאותיה של אי הבהירות... שנית, והוא העיקר – לפי ס' 16 לחוק מס ערך מוסף חייב העוסק בהעברת המס לרשויות ועל כן ניתן להניח כי הוא יגלה את המס במחיר העסקה הנקבע על ידו, ככל שתנאי השוק יאפשרו לו לעשות כן... לבסוף, הכלל אותו נמצא בפסיקה הוא לפיו כולל המחיר הנקוב בחוזה מע"מ אלא אם כן נקבע בו אחרת, הוא כלל פשוט וברור התורם במישור דיני החוזים להגברת הוודאות וכן הוא תואם את אחת התכליות המרכזיות שאליהן עותר חוק מס ערך מוסף, דהיינו עיצוב נורמות מס פשוטות וברורות וקביעתן יעילה וקלה... מטעמים אלה כולם ראתה הפסיקה כאמור להטיל לפתחו של העוסק את התוצאה הכלכלית של שתיקת החוזה עם עניין מס ערך מוסף" (ר' ס' 7 לפסק דינה של כב' השופטת א. חיות בע.א. 9922/02 רשות השידור נ' שפ"מ שידורי פרסומת מאוחדים בע"מ, מיום 22.8.2007).

6.לא ראיתי מקום לסטות במקרה דנא מההלכה הפסוקה, הבהירה והמפורשת. יש לזכור כי הלכה זו מגנה על הצרכן, מקבל השירות, ומאפשרת לו לשקלל את יחסי העלות מול התועלת שבעסקה, מבלי להחשף לתוספות כספיות שלא יכול היה לצפות מראש. והרי אין פשוט יותר מאשר לרשום בהסכם: "בתוספת מע"מ כחוק". מקום בו לא הוסף כאמור – יש לומר כי הסכום שנרשם הוא סופי וכולל את המע"מ בתוכו.

7.על כן, דרישת התובע בראש זה – נדחית.

8.אשר למחלוקת בעניין רכישת השליכט: התובע אישר בחקירתו כי החשבוניות שהציג הנתבע – אודות רכישות שלכאורה בוצעו בחנות "מעודד צבעים" – משקפות "חומרים שדומים לחומרים שהשתמשנו" (ר' עדותו בפ' ע' 9 ש' 29). התובע לא הציג כל אסמכתא מטעמו, היכולה לאשר את ביצוע רכישת החומרים על ידו. לעומתו, הנתבע הגיש קבוצת חשבוניות של "מעודד צבעים": חשבונית מס 12/093602 ע"ס 5,736 ₪; חשבונית מס 12/094330 ע"ס 3,712 ₪; חשבונית מס/קבלה 14/024440 ע"ס 1,102 ₪; חשבונית מס/קבלה מס' 14/023348 ע"ס 439 ₪; חשבונית מס/קבלה 14/025485 ע"ס 1,259 ₪ (ר' נספחים ב/1 – ב/5 לתצהירו).

9.עצם קיומן של החשבוניות הנ"ל בידי הנתבע מהווה אינדיקציה לכך שהוא זה שביצע את התשלום ופרע את החשבוניות הנ"ל; שאחרת אין סיבה מדוע יחזיק בחשבוניות אלה בידו. התובע טען כי כל אחד יכול, כביכול, להשיג חשבוניות כאלה אצל "מעודד צבעים" ("אם אני הולך ומבקש חשבוניות יתנו לי" – ר' עדותו בפ' ע' 12 ש' 20). ואולם טענה זו לא הוכחה. ברגיל, מי שמחזיק בחשבונית עושה כן מחמת שהוא זה אשר נדרש לשלם את החשבוניות ואף שילמן בפועל.

10.בנוסף, הנתבע הציג אסמכתאות לביצוע תשלומים בפועל. כך, בחשבונית מס/קבלה 14/023348 רשום כי התשלום בוצע בשיק ע"ס 439 ₪. הנתבע הציג צילום שיק שלו, ע"ס 439 ₪, ז.פ. 29.7.2010, שמספרו 2001547. ואמנם, בחשבונית צוין כי התשלום בוצע בשיק שזמן פרעונו הוא 29.7.2010 וכי מספר השיק הוא 200154. בדומה, בחשבונית מס/קבלה שמספרה 14/025485, נרשם כי התשלום בוצע בכרטיס אשראי שמסתיים בספרות 5756. הנתבע הגיש תדפיס פעולות שבוצעו בכרטיס האשראי שלו, שמסתיים בספרות 5756, שם רואים כי ביום 15.8.2010 חויב הכרטיס בסכום של 1,259 ₪.

11.סכימת ערכי החשבוניות ב/1 – ב/5 מוביל לסכום של 12,248 ₪. סכימת הסכומים המופיעים באמצעי התשלום שבנספחים ג/1 – ג/4 לתצהיר הנתבע (שיקים ותדפיסי אשראי) מוביל לסך של 11,147 ₪. הפער בין הסכומים עשוי למצוא הסבר בתשלום המזומן שבוצע עבור חשבונית מס/קבלה 14/024440 (סך 1,102 ₪).

12.כאמור, התובע לא הגיש כל אסמכתא להוכחת ביצוע תשלום על ידו ל"מעודד צבעים" או כל מסמך של הנהלת החשבונות בקשר לכך. על רקע האמור, ובהינתן שהחומרים שנרכשו לפי החשבוניות ב/1 – ב/5 הן שליכט צבעוני (נשוא ההסכם דנא), אני מקבלת את טענת הנתבע בראש זה וקובעת כי יש לזקוף סך של 12,248 ₪ על חשבון התמורה שלפי ההסכם.

13.אשר לשאלה מה שולם בפועל -- הרי שאין מחלוקת בקשר עם שלושה תשלומים המופיעים בתרשומת שערך הנתבע בזמן אמת (ר' נספח ד' לתצהירו וכן המוצג המקורי – נ/2). ברשימת התשלומים מופיע כי התובע קיבל 9,000 ₪ ביום 20.5.2010, וכן קיבל 9,000 ₪ ביום 24.5.2010; ובנוסף שקיבל – באמצעות אחד בשם מר איימן – סך של 18,000 ₪ ביום 11.6.2010 (וראו לעניין זה הודאת התובע בס' 9 לתצהירו). המחלוקת בין הצדדים נסבה על יתרת התשלומים שלפי רשימה זו. כאמור, הנתבע טען כי שילם תשלומים נוספים כדלקמן: סך של 9,000 ₪ באמצעות מר איימן ביום 23.6.2010; סך נוסף של 9,000 ₪ (המורכבים מ-8,000 + 1,000 ₪) - גם כן באמצעות איימן, ביום 30.6.2010; וסך של 7,000 ₪ ביום 6.8.2010 ששולמו לתובע עצמו (הכול כמפורט במוצג נ/2 הנ"ל).