עת"מ 9077-09-16 מסיאס ואח' נ' הועדה הארצית לתכנון ובניה של מתחמים מועדפים ואח',עת"מ 2043-05-16 כרמלי ואח' נ' מתחמים מועדפים לדיור ואח',עת"מ 42352-04-16 עזרא נ' למתחמי דיור מועדפים ואח',עת"מ 42187-04-16 הועדה המקומית לתכנוןווח' נ' הוועדה לךתכנון מתחמים מוע ואח'

1. בהמשך לדיון שהתקיים בתאריך 30.11.2016, ולאחר שיקול דעת נוסף, סברתי כי נכון יהיה להכריע כבר עתה בבקשת המשיבות 1 ו-2 (להלן: "המדינה") לסילוק העתירה על הסף מחמת העדר סמכות מקומית. בכך למעשה מתבטל הצורך בפניה לביהמ"ש העליון. כמו כן תדון ההחלטה בקשת העותרים לאיחוד הדיון עם שלוש העתירות הנוספות שאוחדו.

2. בתאריך 12.9.16 הגישו העותרים בקשה לאיחוד דיון בתיק דנא יחד עם 3 עתירות נוספות שאוחדו אף הן ומספרן 42187-04-16; 2043-05-16; 42352-04-16 ועניינן ביטול החלטת המשיבה 1 בישיבה מתאריך 2.3.16 במסגרת הליכי אישור תכנית תמ"ל/1004/א' – אפולוניה (להלן: "התכנית") ובה אישרה המשיבה 1 את המלצות וועדת המשנה להתנגדויות והחליטה לתן תוקף לתכנית.

3. המדינה בתגובתה עתרה לסילוק העתירה על הסף מחמת הליך תלוי ועומד בבג"ץ, הליך שבינתיים הסתיים ולכן אינו מהווה עוד עילה לסילוק על הסף, וכן בטענה להיעדר סמכות מקומית באשר מקרקעי העותרים מצויים כולם בתחום סמכותו המקומית של ביהמ"ש המחוזי-מרכז.

4. העותרים השיבו, כי סמכותו המקומית של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בנושאי מקרקעין נרכשת בהתייחס למיקום המקרקעין נשוא ההחלטה הנתקפת ולא מיקום מקרקעי העותרים ואלה במחוז ת"א, כמו כן חלק מהעותרים הינם בעלי מקרקעין המצויים בתחום התכנית, כי המגמה הרווחת הינה לצמצם ולהגביל היזקקות לטענת היעדר סמכות מקומית, כי משעבר ההליך מביהמ"ש העליון לביהמ"ש המחוזי, זה לא יעבירנו עוד ולבסוף, כי מקרקעי העותרים מצויים אמנם בתחום שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי בת"א.

5. בדיון שהתקיים בתאריך 30.11.2016 חזרו הצדדים על טענותיהם.

6. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לא מצאתי להורות על העברת ההליך לביהמ"ש המחוזי מרכז בהיעדר סמכות מקומית כמו גם מצאתי כי יש מקום לקיים הדיון בהליך זה במאוחד עם כל יתר שלושת התיקים המאוחדים אפילו לא מלוא הטענות בתיקים הינן דומות ואסביר.

7. תקנה 2(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 קובעת כך:

"2.(א) עתירה מינהלית (להלן – עתירה) תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו ניתנה החלטה של רשות אשר נגדה מוגשת העתירה, ובהחלטה בענין מקרקעין – לבית המשפט שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין".

אין חולק, כי החלטת המשיבה 1 הינה החלטה הנוגעת במקרקעין. המחלוקת הינה בהתייחס לפרשות המשפט "לבית המשפט שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין". לטענת המדינה הכוונה למיקום מקרקעי העותרים ואילו לטענת העותרים הכוונה למקרקעין נשוא ההחלטה. נדמה, כי באופן מובהק מדברת התקנה על המקרקעין נשוא ההחלטה. הקשר הדברים בפרשנות התקנה מלמד כי הינה עוסקת במתחם התכנון הרלוונטי כאשר אין חולק, כי רובו ככולו מצוי בתחום סמכותו המקומית של ביהמ"ש המחוזי בת"א. במצב דברים זה, כאשר הפרשנות המילולית של התקנה מדבר בעדה, די היה בכך כדי להעמיד סמכות מקומית לבימ"ש זה. אלא שגם טענות נוספות מצדיקות דחיית טענת המדינה. האחת הינה העובדה ולפיה שלוש עתירות נוספות דנות באותה ההחלטה וכולן נידונות בבימ"ש זה, ומעבר לכך בפסיקה בשנים האחרונות עולה מגמה לצמצם טענות להיעדר סמכות מקומית (ר' למשל רע"א 11556/05 קמור נ' חימו (27.2.2006);רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4)473 (2003)).