עת"מ 7941-05-16 שליו נ' מדינת ישראל ואח'

בעתירה שבפני עותר העותר לבטל את הסיוע המשפטי שהוענק למשיבה 3 על ידי האגף לסיוע משפטי, מאחר ולטענתו היא אינה עומדת בתנאים הקבועים בהוראות החוק לקבלת סיוע משפטי, וברשותה כספים ורכוש רב אותם היא מסתירה בברזיל.

על פי הנטען בעתירה, העותר והמשיבה 3 נישאו ביום 7.9.06 והתגרשו ביום 8.9.09. מנישואים אלה נולד לצדדים בן ביום 11.07.08(להלן "הקטין").

בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים בין השאר לעניין הסדרי הראיה של הקטין, והמשיב 1, כך לטענת העותר, העניק לה ייצוג משפטי על אף שהיא בעלת יכולת כלכלית טובה.

העותר פנה למשיבים 1 ו-2 בבקשה לבדוק ולבטל את הסיוע המשפטי שניתן למשיבה 3, אך הסיוע שניתן לה לא בוטל.

ביום 4.5.16, התבקש העותר להצביע על מקור הסמכות העניינית המאפשר את הגשת עתירתו לבית המשפט לעניינים מנהליים.

לטענת העותר מדובר בפעולה של רשות מנהלית שהוקמה על ידי מדינת ישראל ופעלה בניגוד לדין ובניגוד לסעיף 2 לחוק הסיוע המשפטי (להלן "החוק"). על פי סעיף 7 לחוק, שר המשפטים הוא הממונה על ביצוע החוק ועל פי סעיף 14 לחוק, כל המערער על החלטת ראש הלשכה לסיוע משפטי רשאי לפנות בעתירה לבית המשפט המחוזי בעניינו. לטענתו, לא נאמר בתקנות כי המערער חייב להיות מי שהגיש את הבקשה לסיוע אלא כל מי שמעונין לערער על ההחלטה.

בטרם מתן החלטה ניתנה למשיבים הרשות להציג את עמדתם לשאלת הסמכות העניינית, אך הם בחרו שלא לעשות כן.

לאחר שעיינתי בעתירה ובטיעוני העותר לנושא הסמכות העניינית, דעתי היא כי בית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות לדון בעתירתו של העותר ויש למחוק את העתירה על הסף.

סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים קובע כי בית המשפט לעניינים מנהליים ידון ב"עתירה כנגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ....."

התוספת הראשונה כוללת 51 סעיפים ובהם נושאים/או חוקים בהם ידון בית המשפט לעניינים מנהליים. חוק הסיוע המשפטי תשל"ב – 1972, ולשכת סיוע משפטי אינם נמנים עליהם.