עת"מ 61533-09-16 גראדאת נ' מדינת ישראל

1. לפני בקשת המשיבה בעתירה לסילוק העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית וכן מחמת שיהוי. לטענת המבקשת, העותר הגיש עתירתו בהתייחס להחלטת מנהל אגף הרכב במשרד התחבורה מתאריך 3.8.16, מר משה ויצמן, ובה ביטל את רישיון היבוא האישי שניתן לעותר (להלן: "ההחלטה"). ההחלטה התקבלה לאחר שימוע שנערך לעותר ועפ"י מסמכים שהונחו בפני מר ויצמן ולפיהם העותר ייבא את רכבו באמצעות "עוסק" בניגוד להוראת סעיף 2(ג)(1) לצו יבוא חופשי התשע"ד-2014 (להלן: "הצו") בניגוד לנוהל "יבוא אישי של רכב 2/12" שהוצא מכוחו של הצו (ההחלטה צורפה כנספח 1 לבקשה).

לטענת המבקשת, סמכותו העניינית של ביהמ"ש לעניינים מנהליים עולה מסעיף 5(1)לחוק בתי המשפט לעניינים מנהלים, תש"ס-2000 (להלן: "החוק") ומאפשרת דיון בעתירה כנגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה של החוק. הרשימה המופיעה בתוספת הראשונה הינה רשימה סגורה. ההחלטה בה עסקינן התקבלה מכוח הצו וזה אינו מנוי בתוספת הראשונה לחוק, למרות שסעיף 14 לתוספת הראשונה כולל סוגי החלטות שונות בתחום התעבורה אותן ניתן לתקוף, אך לא החלטה כאמור בהתאם לצו. מכאן, כך המבקשת, על העותר לפנות לבג"צ כעולה מסיפת החלטת הביטול. המבקשת הפנתה להחלטת כב' השופט רון סוקול בעת"מ 7496-03-16 פורקוש נ' מדינת ישראל – משרד התחבורה (30.5.16), התומך בבקשה.

המבקשת ציינה, כי בקשתה מוגשת בהזדמנות הראשונה למרות שהעתירה במקורה הוגשה לבימ"ש לעניינים מנהליים בנצרת והועברה לבימ"ש זה מחוסר סמכות מקומית.

עוד טענה המבקשת לשיהוי בהגשת העתירה עת זו הוגשה בחלוף 53 ימים ממועד מתן החלטת המשיבה, ללא הסבר ובניגוד לתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000. אף מטעם זה דין העתירה להידחות על הסף.

2. המשיב טען בתגובתו, כי לבימ"ש זה הסמכות העניינית בהתאם לסעיף 14(א) לתוספת לחוק ובהתייחס ל"החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה, לרבות החלטה בענייני רישוי ובטיחות של נהגים, רכב, שירותי אוטובוסים, שירותי מוניות והוראת נהיגה למעט החלטות שר, ולמעט כל עניין שבסמכות בית משפט לתעבורה". המשיב אף צרף את פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים בעת"מ 48119-06-11 קורלנסקי נ' משרד התחבורה (6.12.11) (להלן: "עניין קורלנסקי"), שדן אף הוא ברישיון יבוא לרכב ביבוא אישי. אשר לשיהוי טען, כי עתירתו הוגשה ב- 26.9.16, ההחלטה ניתנה ב- 3.8.16, אך נודע לו עליה רק בחודש ספט' 2016. מעבר לכך, מאחר וההחלטה ניתנה במהלך פגרת בתי המשפט, המועד להגשת העתירה הוא 15.10.16.

3. בתשובה לתגובה חזרה המבקשת על נימוקי בקשתה והדגישה, כי אין בסעיף 14 לתוספת לחוק כדי להושיע את העותר. בהתייחס לפסק הדין בעניין קורלנסקי אליו הפנה המבקש, זה בוטל בפסק דין של ביהמ"ש העליון מהטעם שנשוא העתירה אינו מופיע בתוספת הראשונה לחוק, ולפיכך דין העתירה להימחק.

4. נדמה, כי אין מנוס ממחיקת העתירה בהעדר סמכות עניינית. סעיף 5(1) לחוק קובע:

"5.בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –

(1)עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי

בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת

תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות

(להלן – עתירה מינהלית)".

שתי תניות אם כן לסמכותו העניינית של ביהמ"ש. האחת, היות העתירה מתייחסת להחלטת רשות/גוף המנוי בתוספת הראשונה והשניה, כי עסקינן בעניין המצוי בתוספת הראשונה. בחינת סעיף 14(א) לתוספת הראשונה לחוק, עליה מסתמך העותר בתגובתו מעלה כי היא אמנם מתייחסת לנושאי תעבורה, יחד עם זאת, ההחלטה הנתקפת אין עניינה נושאי תעבורה אלא הצו שהוצא ע"י שר הכלכלה מכוח סמכותו בסעיף 2 לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979, ואינה מתייחסת רק ליבוא רכבים. מכל מקום, סעיף 14(א) לתוספת אינו מתייחס פרטנית להחלטת הרשות המוסמכת עפ"י הצו, אלא אך להחלטה של רשות לפי פקודת התעבורה, כאשר מובן מאליו כי ההחלטה לא הוצאה מכוח פקודת התעבורה.