עת"מ 57696-10-17 אבו קטאם נ' משרד הפנים

העותר הגיש עתירה זו בשל אי קבלת מענה מהשיבה לבקשתו לחידוש תעודת זהות ישראלית, וחידוש היתר שהייה בישראל. תוקף תעודת הזהות הישנה שקיבל, פג בתחילת חודש 7/2017.

לעותר נקבע ראיון ליום 20.7.17, אך לטענתו מספר ימים לפני המועד הנ"ל הודע לו כי הראיון בוטל שכן, טרם נתקבלה החלטה בעניינו ע"י הגורמים הרלוונטיים.

מאז ועד ליום הגשת העתירה, לא עודכן לטענתו ולא נמסרה לו החלטה כלשהיא בעניינו ו/א נימוקים לה. עקב כך הגיש את העתירה, בה ביקש כי בית משפט זה ייעתר לבקשתו אותה הגיש למשרד הפנים.

המשיבה ביקשה לדחות את העתירה על הסף בשל אי מיצוי הליכי ערר בפני בית הדין לעררים שהוקם מכח סעיף 13 כג לחוק הכניסה לישראל תשי"ב -1952 (להלן:-"חוק הכניסה") ואשר סמכותו הורחבה בצו שנכנס לתוקפו טרם הגשת עתירה זו , גם לגבי החלטת רשות שניתנה באסור השיפוט של בית משפט זה. כמו כן טענה כי ביום 3.12.17 נבחנה בקשת העותר ע"י הגורמים הרלוונטיים ונתקבלה החלטה לפיה אושרה לו הארכה נוספת והוא הוזמן ללישכה ליום 27.12.17.

העותר, בתגובתו לבקשה זו, טוען כי העתירה הוגשה בשל מחדלי המשיבה שנמשכו שנה שלימה, וכי לא ניתנה כל החלטה כלל בבקשתו (קודם להגשת העתירה), עליה יוכל להגיש ערר. משום כך סבור הוא כי הסמכות העניינית לדון בעניינו, נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים ולא לבית הדין המנהלי לעררים.

בתשובה לתגובה זו טענה המשיבה כי אי מתן החלטה תוך המועד הקבוע בחוק, כמוה כ"החלטה של רשות", לאור ההגדרה הקבועה בסעיף 13 כב לחוק הכניסה והסמכות לדון בטענות בגין אי מתן החלטה, נתונה על כן לבית הדין לעררים.

לאחר עיון ושקילה מתקבלת הבקשה.

סעיף 13 כב לחוק הכניסה קובע:

" "החלטה של רשות" – כהגדרתה בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, המנויה בתוספת;". (ההדגשה בקו הוספה- י.א.).